מבוא השערים · פרק ה׳, כ״ב

והחסידים כשבאים אליו לשם חסידות, מרגישים אח״כ כל אחד לפי מצבו איזה שינוי לטובה, התנערו מעט מן החול שע״ע ונפשם התחזקה, אף גופם נתעלה מנפילתו ושכיבתו ויהי לנפש חי׳. אבל יש גם נסיעה שאין החסיד מרגיש בה טובה, אף דומה לו שבצרכיו הגופניים והרוחניים לא דיבר וביאר את הכל לפני רבו, אף שמץ חשד עולה בקרבו שאין רבו נותן לב לו, ולא מיצר בצרותיו הנפשיים והגופניים, ובשביל זה נסתתמו טענותיו, ולא פרש את שיחו די צרכו ודואג עתה על עצמו יותר, אבל שתי מחשבות אלו כוזבות הן, כי אדרבה כיון שתשוקה יותר פנימית נתעוררה לו, ואחר עלייתו בנסיעתו, יותר מביט ורואה בשפלות, לכן דאגה זו נשארה לו אף הוכבדה מן קודם נסיעתו, וכיון שמרגיש עתה דאגה יותר כבדה מאשר מקודם לכן דומה לו שלא פעל בנסיעתו זו, ומזה דאגתו, שלא דיבר די צרכו, או שאין רבו מיצר בצרתו,