מבוא השערים · פרק ה׳, כ״א

וזהו החוב שעל הרבי לאמר להם תורה כיון שגם חלקם בו, ובספ״ק איתא שאמירת התורה והדרכה ניצוץ נבואה היא, וגם בנבואה כפי העם וכפי צרכיהם נבואה כזו דיבר ד׳ לנביא. אף בשעה שיושב הרבי בחדרו ואין איש אתו בבית והוגה וכותב דברי תורה, יש שזיקי וקוי נפשו ומוחו כפי האנשים הקשורים בו מתפעלים, עד שלפעמים כשרוצה להוציא עצות ודרך עבודה לאנשים במצבים שונים, אז מעצמם אנשים מחסידיו עולים בדמיונו עם מצביהם השונים ומעוררים את דעתו למצוא מזור ותרופה להם במצביהם, ואז עולה בקרבו עצות ודרך להם וכותב זאת בספר, אף כשמסתכל הרבי רק בעצמותו, בעליותיו ונפילותיו, איך, אז, בנקל עלה, ואז, רק בקושי, אז, נפל, ואז נשאר בעלייתו, או רק מעמיק בקרבו לתקן כל עצמותו וכל משהו דופי בו רואה, בכל נטיה רואה איך צריכה עוד תיקון ושוב לתקן. וכל גרגיר חול בו לפניו נגלה, דואג ומתמרמר וקולף כל קלף במחשבתו לעצמו, וכל קיסם במידותיו לעצמו מתיז, ורואה שורש פגמו ואיך לתקנו, איך לגלות אורו ובמה להעלותו, גם מזה ניצוצות לחסידיו נברקים, וגם להם עצמם טובה תעלה והארות גם עצות להם תגענה, אף הנמוך מהם יוכל להשתמש בהם זה בזה וזה בזו, וכל כך למה, מפני שהם משובצים בנפשו, ובנפשו ותהלוכותי׳ אף הם נראים.