מבוא השערים · פרק ב׳, כ״ו

וכאשר מרבה האיש להרגיל את עצמו בהפשטה כזו, אז מוציא מקרבו מין השגה מופשטה שביכולתה להשיג מושגים יותר רוחניים המופשטים מן גופיהם והשגותיהם האנושיים. הן השגה בלתי מבוררה הוא לאיש ולהכרתו המבוררת לו, כי אי אפשר לו להביט ולהכיר בהשגה זו כמו שמשיג בשאר השגותיו, לאמר לעצמו אני חושב כזאת ואני מבין כזאת, ומ״מ אין לומר שרק משער הוא ואין בו שום השגה כלל, ושנה בו אבל היא השגה בלתי מבוררה, וגם אין לומר שהשגה פחותה היא, אדרבה למעלה מן הדעת המבורר דעת האנושי, היא, בחי׳ אצילות שבו, [ולא אצילות שבנפשו ממש, כי אצילות גם שבנפשו לבד ג״כ לא נראה ומושגת לגמרי בו, רק בחי׳ הארת אצילות הנראה בבריאה ויצירה שלו, יסוד חכמה בבינה], וכיון שהוא בחי׳ הארת אצילות שבו, לכן בכחה להשיג מעט דברים מופשטים בלא גוף והשגה חושית, וכשרוצה האיש להכיר זאת, את ההטבה למשל בהשגה אנושית ושואל את עצמו מה זאת הטבה לעצמה, לא יראה ולא ישיג מאומה, מפני שהשאלה וההשגה שרוצה להשיג, בהשגה אנושית רוצה להשיג, ורק מושג המלובש בחושים וגופניים, ב״אנשים״ ״נותן״ ״מקבל״ ״ודבר״ ״הנותן״, יכול להשיג, ולא מופשט בלא כל אלו.