מבוא השערים · פרק ב׳, כ״ד

לא כך היא הקבלה, בה הראשית הוא להפשיט כל מאי דאפשר את הגשם שבמושכל ולהעמיק במושכל רוחני בלא גופניות ובלא תפיסה גופנית, ואפילו כשמדברים בהלימוד משמות שנמצאים בעולם הזה, כגון ארץ, כסא [הכבוד], מדות וכו׳, הכוונה היא שבמחשבה והשגה, נפשוט את גופניותן, ובהמופשט הרוחני נעיין, וממילא גם הכח מה שבנו היינו בהמשכיל, אין לו בינה ולא מחשבה גופנית אשר יתפוס אותן, יתלבש ויעיין בהן, וצריך הוא לגלות גם מקרבו חכמה מופשטה חלק הכח מה, הבחי׳ אצילות שבדעתו כדי להשיג בו את האצילות וחכמה המופשטה שבמושכל הקבלה, חלק מחשבה וחכמה שאינו מושג לא לו, ולא להעולם, צריך האיש לגלות מקרבו כדי להשיג בו הקבלה, ובו אפשר להשיג קבלה. בהאצילות שבו יוכל ליגע באצילות המשתלשל, ומי שרוצה להשיג הקבלה באופן זה שמשיג את התלמוד השגה בהכרתו ודעתו המבורר לו, והבנוי על ראיות והוכחות דעות העולם, אינו יודע שאינו יודע מה היא קבלה, רק את סדר עמידת הספירות והמשלים אודותה ידע, ועליהם יטעה לאמר קבלה אני לומד ואצילות אני משיג.