מבוא השערים · פרק ב׳, כ׳

לא כן הוא בקבלה, גם השכל וגם נושאי השכל, רק דברים רוחניים ומופשטים הם, כנשמה, שמים, ספירות, שמות וכו׳, ואף דיני לוה ומלוה וכו׳, בקבלה, מפשיטים את לבושיהן האנושיות ונשארים מופשטים ורוחניים עליונים. כי איתא בעץ חיים היכל ז׳ שע״ז פ״ב, ומובא בספר הק׳ א״א של כ״ק אא״מ זצוקלל״ה פ׳ חיי וזלה״ק, א״ס כשנתפשט נתהוו כלום של י׳ ספירות דאצילות וכו׳ כהדין קמצא דלבושא מיני׳ ובי׳ [כעין חגב ששמו קמצא שנמצא בתוך לבוש אבל הלבוש אינו מדבר זר רק מעצמו, וכשמתגדל, לבושו גדל עמו] וכו׳ ומהכאת הכלום דאצילות נעשו י״ס דבריאה ועל דרך זה ביצירה ועשי׳, ואמנם כבר ידעת כי י״ס דאצילות וכו׳ וכל אלו הם מתנענעים ע״י מחשבה אחת כדרך כל אברי האדם שמתנענעים ע״י מחשבתו ואין צריך וכו׳ שיצוה לו ולדבר לו שיעשה אותה מעשה הנוגע לו וכו׳. ולכן עולם האצילות נקרא מחשבה לפי שא״ס איהו וגרמוהי וחיוהי חד בהון וכו׳, אבל הבריאה אינה כמו האדם עם מחשבתו עצמו רק כ״ב אנשים וכמלך עם עבדיו וכו׳ לא יספיק במה שתתפשט מחשבתו תוך עבדיו רק צריך שידבר הוא עצמו, וכו׳ ע״ש.