מבוא השערים · פרק א׳, ע״ט

הרבה חללים הפיל הטעות המעוות אשר יטעו בו בני האדם להשוות את כל הענינים אשר בשם רוחני נקראים. אם גם חכמת החשבון רוחני נקרא א״כ כל רוחני מציאותו כמוהו, יחשבו, ולא יתנו לב להבדיל שהחשבון אין לו מציאות חוץ למוח האדם, ורק האדם חושב אותו, וגם במוח האדם מציאותו רק כצל שאין לו ממשות, משא״כ הרוחניים הקדושים, כנשמה הם שיש להם מציאות וממשיות, עד שגם את הגוף מחיים ומניעים. ועל כגון דא צריכים להכריז שמי שטועה בזה, ח״ו אינו מאמין בקדושת מציאות והמשכת התורה. רוחניות של כל קדושה ותורה לעצמה היא, לא כשאר דברים שנקראים רוחנים שהם אַין ואפס, והיא, רוחניות התורה וקדושה, מציאות וישות לה, אדרבה היא עיקר המציאות, אף שֵכל התורה אשר ישיג האיש בשכלו האנושי אין לדמות לשום שֵכל זולתו, ח״ו. למעלה מהשגת שכל אנושי הוא, ומ״מ כך הוא, שמציאות אור שֵכל התורה והמשכתו, כמציאות והמשכת הנשמה הוא, שאף שבלתי נתפס בהחושים והוא רוחני מ״מ לא רוחני ח״ו כשכל החשבון שאין לו מציאות, אדרבה עיקר מציאות האיש בה, וממנה כחו וכל קיומו. בכלל אסור לנו למדוד דברים הללו בהבנה אנושית שרק מה שהאיש מבין אמת הוא, ולא זולת, כמו השוטים האפיקורסים ר״ל, כי גם אותיות התורה למשל אסור לדמות לאותיות שאר הלשונות להבדיל, אותיות שאר הלשונות רק סימנים וציונים בלא מציאות וישות הם, ובאם היו מיסדי הלשון מסכימים לעשות ציונים וסימנים אחרים, אז היו האחרים כמותם, משא״כ אותיות התורה להבדיל, צורותיהם השתלשלות ממרום מספירות קדושות,