מבוא השערים · פרק א׳, ע״ח

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ובשביל תפיסה זו והרגל זה שנקבע במוח אנשים מן מושג השכל ופעולותיו, מושג של צל ואפס, ישנם אנשים שאף שיודעים שח״ו לא הרי זה שֵכל התורה כשֵכל החול, שהתורה ושכליותי׳ קודש קדשים, ושאר שכליות שכליות להבדיל הדיוטות וחולניות, מ״מ בהפעולה אשר יפעל שכל התורה באיש, בשעה שחושב בו, יטעו שרק כפעולות כל שֵכל כן גם שכל התורה יפעל על החושב, ואפילו אם במזיד לא יחטאו לדמות פעלות שכל התורה לזולתן מן השכליות, מ״מ כיון שבדעתם אין מושג אחר קבוע מפעולת השכל על האיש, רק פעולה של מה בכך שיש בו, שכל צל ואפס ותו לא, לכן כשחושבים מפעולת שכל התורה על האיש, ואינם נותנים לב להבדילה מפעולת שאר השכליות, אז חוטאים הם בשגי׳ ח״ו, כיון שהם חושבים סתם ששכל התורה פועל על האיש החושב בו, זאת אומרת כפי מושג פעולת השכל הקבוע במוחם, פעולתו, והוא פעולה של אַין, והרי זה כעין המושג של מלאך, שעד כמה שנשתדל להודיע לאיש ההדיוטי שאינו איש ולא תואר איש לו, מ״מ כשיחשוב ממלאך, א״א שלא יתארו בדמיונו כתמונת איש בעל כנפים, מפני המושג שליח מדבר ועושה, הקבוע בו באיש מעודו, והיא ענין של לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, ואף אם מוסיפים לדבר להם ולהבינם מענין המשכה שנמשך אור השכל להחושב, לא נוסיף להחכמים בזה, כי גם את הבנת ההמשכה יסלפו לחשוב אותה כעין המשכה וצמצום אשר ימשוך ויצמצם הגדול את שכלו לשכל הקטן להבינו איזה חשבון וכדומה, ששוב המשכה של אפס הוא כנ״ל.
נחלת הכלל · Hakhsharat haAkhrakhim, 16. Ring. 11-432

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מבוא השערים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.