מגיד דבריו ליעקב · פרק ע״ב, ב׳

ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. הנה מלת "את" מיותרת מה באה לרבות, הנה נקדים משל: א' הלך לדרך ונאבד ממנו הדרך שהוא רצה והלך בדרך אחר והיה סבור שהוא הדרך הישר ואח"כ נודע לו שהוא תועה מדרך הישרה וביקש ומצאה אותה והגיע אל מחוז חפצו והנה האב הרואה את בנו הולך בדרך הישר יש לו תענוג מן דרך עצמה הגם שהבן לא תעה מעולם ואז אין להבן תענוג זהו מחמת הבן שהולך לפי תומו ואינו יודע אם יש דרך עקלתון לתעות בה אבל הרואה אותה וכמה בני אדם תעו בו ובנו לא היה כאחד מהם אזי יש לו תענוג גדול ואם הבן הלך ג"כ בדרך עקלתון מתחילה ואח"כ מצא דרך הישר שכבר יש לבן תענוג מהדרך עצמה אזי ניתוספה גם לאב תענוג גדול יותר מבחלוקה הא' והנה בחלוקה הב' תענוג האב והבן א' הוא שהוא מדרך עצמה משא"כ בחלוקה הא' שתענוג האב מהדרך עצמה משא"כ הבן כו' וזה אמרנו למעלה כי ביוה"כ נמתקו בשורשם כי נודע שהם עולמות עד אין מספר ואלו אלף שנים יחי' לא יגיע עדיין למחוז חפצו וכל התענוג של הש"י ב"ה הוא במה שהולך האדם בדרך הישר הנה כשהולך בתומו צדיק מתחלה ועד סוף אזי אין לבן תענוג כ"כ מהדרך אלא הקב"ה שהוא אב יש לו תענוג כביכול מהדרך עצמה שהבנים הולכים בדרך הטוב בין מהצדיק שלא עיקם את הדרך בין מהבע"ת אבל הבע"ת בא לתענוג גדול יותר מהצדיק כי כשהבע"ת עושה תשובה נכונה אזי הגיע לתענוג של הקב"ה מהדרך עצמה כנז"ל במשל וזהו מ"ש שהעונות נמתקים בשרשם דהיינו שמגיעים בהם אל תענוג אחד עם השורש כ"י ונודע מה שדרשו הדרדקי אלף בינה גמול דלים א"כ לפ"ז הב' והד' הם נוקבין שהב' היא מקבלת מן האלף שהוא אלף לשון למוד וכשהוא לומד הוא מבין ע"ד יגעתי מצאתי תאמין נמצא שההבנה היא מקבלת מן הלמוד והיא נוק' אל הלימוד והד' היא נוק' אל הג' שהדלת מקבל מן גימל והנה במשל הנ"ל כשהי' הבן תועה מן הדרך השכל לא היה חסר תענוג כי היה מתענג בזו הדרך בחשבו שהיא הדרך הישרה אך בעת ההוא היה חסר לאב תענוג גדול שיודע בתעות בנו והנמשל מובן שאם ישראל ח"ו הם בחי' דלית אינן חסרים תענוג קצת בחשבם שזה הדרך הישרה ע"ד בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם אבל הקב"ה כ"י אינו בתענוג עמם ודו"ק ונודע כי תענוג היא נוקבא שלא יכול להיות בלא דבר שקדמו ולמשל אם הוא חכם ויש לו תענוג מחכמתו נמצא התענוג מקבל מהחכמה.