מגיד דבריו ליעקב · פרק קכ״ז, ד׳

ונחזור לענין שמה"ר נתפשט ונתארך הקול שהו ו' דרך הקנה שהוא שית עיזקין ונכנס בכנפי ריאה ששם ה' אונות ג"כ ה' שהם המניפים על הלב כמ"ש בזוהר שלא יתוקד עלמא בדינוי דצדק שהוא הלב והלב מבין ומצרף האותיות וזש"ה אמרת ה' צרופ' לשון צירוף אותיות היוצאים מה' מוצאות וזהו צרופה צירוף ה' ומשם באים אל הפה נמצא כי כאן נגמר ונתגלו הד' אותיות הוי"ה ונגמר הדיבור וניכר היטב מחשבתו הראשונה מתוך הדיבור ולכך נק' הדיבור מלכות משל למלך שהכל עבדיו ורוצים לקבל עול מלכותו ולעבוד עבודתו ולעשות רצונו רק כאשר רצון המלך עדיין הוא ברצונו או במחשבתו או אפי' אם המלך משמיע קולו ויוצא מפיו ההבל והקול עכ"ז אינו נודע וניכר מה הוא רצון המלך וצוויו כי כאשר הוא רק ברצונו הוא בלתי מושג ומורגש כלל וכלל רק מכוסה ומופלא ונעלמת מעין כל ואף אחר אשר בא הרצון אל מחשבתו הגם שיש במחשבה ג"כ פרטיות קצת עכ"ז הוא גנוז וטמיר ואף כאשר משמיע קולו ויוצא ההבל והקול ג"כ אינו מושג וניכר כי הקול הוא גולמא קלא בעלמא נמצא כי עדין לא נקרא המלך בשם מלכות כי עבדיו ועמו אינם מכירים ויודעים רצונו וציוו שלו ובמה לעבדו וסדר עבודתו ועשיית רצונו ואין מלך בלא עם וע"כ עדיין לא נקרא שמו מלך. אך כאשר יוצא הדיבור מפי המלך אז הכל יודעים מהי' רצונו וצווי עבודתו ונתגלה לכל עמו רצונו ואז נק' מלך ומלכותו שלימה או לפעמים רצונו ניכר מתוך עשייתו שהוא ג"כ מדת הדיבור ומדת המל' נק' מלך נמצא היוצא מכל הנ"ל שמן ההכרח שיתפשט ויתלבש בכל דיבור ודיבור שם בן ד' אותיות הוי"ה וזהו כי הגדלת על כל שמך אמרתך כנ"ל: