מחשבות חרוץ · פרק ט׳, ה׳

ושם האדנות הוא המורה אדונותו ושכינתו בתחתונים, ואז לא היה נגלה זה עדיין עד יציאת מצרים ועל זה נצטוו באכילת הפסח. כי הקנה וושט סמוכים זה לזה זה מוציא דבור וקול וזה מכניס מאכל והם נקראים סימנים שבהם סימן החיות, בקנה הוא שואף החיות ברוח דלולי זה אין לו חיות ובאדם על ידי זה יש בו כח הדבור להיות רוח ממללא ובאכילה דושט הוא קיום החיות, ושורש החיות של איש הישראלי תלוי רק במה שמכיר רבונו ושהשם יתברך שוכן בקרבו ואתה מחיה את כולם, והחיות שמקבל מאכילה הוא ג"כ רק ממה שרצון השם יתברך היה שיאכל ויקבל מזה חיות וכמה שכתוב כי לא על הלחם לבדו וגו' על כל מוצא וגו', ורצה לומר לא לחם לבד נפרד מהשם יתברך רק בצירוף המוצא פי ד' עם הלחם זה הוא המחיה דלולי הכרה זו אין נקרא חיות אצל איש ישראלי כלל, ועל ידי זה נחשב האכילה כקרבן וחשוב עוד יותר כמו שאמרו ז"ל (מדרש לקח טוב בראשית כ"ז) על פסוק כי הקרה ד' אלקיך לפני אם לקרבנך הזמין למאכלך לא כל שכן, כי השולחן דומה למזבח (חגיגה כ"ז ע"א) וכן איתא (יומא ע"א ע"א) הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כמקריב נסכים, כי היכל ד' ומזבח ד' המה ועדיפי ממזבח אבנים הגשמיי, ואמנם לזה צריך שלימות הכונה לשם שמים שלא יאכל לתאותו רק לפי שהשם יתברך קבע כן בבריאה דקיום חיות הוא על ידי מאכל על כן זהו רצונו, וכדרך שאמרו פרק קמא דחולין (ז' ע"א) אני הולך לעשות רצון קוני על הלוך הטבעי של הנהר כיון שקבע השם יתברך הטבע כך זה רצונו ואיכא נמי מצוה על זה נשמה שנתתי בך החיה כמה שכתוב בתענית (כ"ב ע"ב), ועל זה תקנו רז"ל הברכה לפני כל אכילה להכיר שהשם יתברך הוא שיצר המאכל להחיותו. וזהו אף בחול ומוסיף עליה שבת ויום טוב דהאכילה מצוה דאז אף מה שאוכל מותרות הכל הולך לקדושה כידוע מהאריז"ל כיון שהכל מצוה כשמתענג מזה, ועדיין גם זה אינו מצוה גמורה שהרי מי שהתענית עונג לו רשאי להתענות ג"כ וגם אין מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו וגם אין אותו מאכל פרטי מצוה, מוסיף עליה אכילת פסח ומצה וכיוצא שגוף אכילת אותו מאכל מצוה גמורה שאינו רשאי להתבטל ממנה ומברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו דכולו קודש ממש לד'. וכאכילת כהנים קרבנות דעל ידי זה בעלים מתכפרים כמו בגוף ההקרבה לה' בזריקת דמים והקטרת אימורין דכהנים משולחן גבוה קזכו והם שלוחי דרחמנא. וכך כל אכילות מצוה, ובזה מתקדשים אברי הושט וקרבים ומעיים כקדושת מקדש ומזבח להיות משכן לקדושתו ושכינתו ית' בקרבו ולהיות המאכל נותן חיות ודם ללב וממנו מתפשט החיות לכל אברים, על ידי זה מתקדש הלב בקדושת בית קדשי קדשים כמה שכתוב בזוהר ומתפשט הקדושה בכל הגוף עד שמגיע לכלי הדבור ונפתח הפה לומר הלל שאומרים חציו אח"כ מטעם זה, ועל ידי זה פקע איגרא פירוש שבוקע ועולה עד לרקיע והוא כאילו נפקע הגג המפסיק וחוצץ בינו לרקיע השמים, ואף על פי שעיקר העליה הוא ההלל הוא דייקא על ידי כזית פסח הקודם, ואפילו אוכל הרבה אותו כזית שהוא חובה הוא הנותן כח בהלילא שיפקע איגרא, ושמעתי דמלת גג הוראתו על הגובה והגיאות [שעל זה עיקר הוראת הג' לבדה ג"כ שמזה נבנה מלת גאה ומלת גיא כי כל דבר מורה על דבר והפכו בכל שרשי לשון הקודש] דעל שם זה נקרא גוג מלך המגוג על שם גיאותו, והגג דאין מגביה עצמו יותר ממה שהוא וממה שעשאוהו לא בא בו הו' [שהוא אות המורה על רוח החיים] הרומז על הבא להתגאות יותר ממה שהוא וע"כ חפץ לקום על ד' ועל משיחו, כך שמעתי: