מחשבות חרוץ · פרק ט׳, ד׳

ובתחלה היו רק אנשים מיוחדים בכל דור בעלי השגה שהכירו אלקותו ית' ועליהם היה העולם עומד. עד שבא יעקב אע"ה אשר בחר לו יה ישראל לסגולתו דכל זרעו נבחרו. אלא שעדיין היה צריך בחירה זו לבירורים ועל זה היה גלות מצרים שנשתעבדו בחומר ולבנים וכל עבודה בתכלית ההשתקעות עד שנפלו למקום שנפלו כידוע מדרז"ל וכמה שכתוב גוי מקרב גוי, ואז דייקא ראה השם יתברך שהגיע עתם עת דודים להתדבק (ב) הש"י בתכלית תוקף האהבה, והבירור היה דמיד בבוא משרע"ה ויאמן העם וידוע דבכל מקום העם מורה על שפלות ובספר אור זרוע פירש עם הארץ מלת עם כמו עמיא בארמית דרצה לומר כהיון והעדר האור, וע"כ משרע"ה נתיירא הן לא יאמינו לי כי ידע מצבם אז בתכלית השפלות שאין למטה ממנו, וכמו שיש בזיקוק לטהרה מזוקק שבעתים היינו שבע פעמים שבע דהוא מ"ט כך יש בהיפך בזיקוק לטומאה ורע, ושער הנ' הוא דוגמת שנת היובל שאפילו עבדים יוצאים לחירות והעבד הוא היותר שפל שבאומה. והיותר שפל שבעבדים הוא הנרצע שאף על פי שהגיע זמנו לצאת לחירות אין רוצה לצאת ועם כל זה ביובל גם הוא יוצא בעל כרחו, על דרך לעתיד ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם ואף בשעת מתן תורה היה כפיית הר כגיגית (שבת פ"ח ע"א) בע"כ לענין זה לומר דמשועבדים בעל כרחם להשם יתברך ושאי אפשר לצאת כלל משעבודו ית' הקודם, ובשנת היובל הזאת ישוב איש לאחוזתו לשרשו ולמקורו ובהשורש אין רע כלל, ודבר זה היה אחר מתן תורה שכבר נקנו להש"י ונשתעבדו לו בשעבוד גמור, והקנין היה ביציאת מצרים כמו שאמרו ז"ל ביוקר הן עומדין לי משפחות משפחות כו', ובמתן תורה נגמר הקנין ומקודם זה אף על פי שכבר נבחר יעקב אע"ה עדיין לא נתברר הקנין הגמור בכל זרעו אפילו שלא יהיו בנגלה כן, והטומאה בשער החמישים היינו שלא יוכל לחזור עוד לשרשו כענף הנכרת מן השורש, ומזה פחד משרע"ה אולי נשקעו כל כך עד שלא יאמינו ג"כ והיינו שנעקרו חס וחלילה מהשורש הטוב שבהם מורשה מאבות לגמרי, ועל זה חרה להשם יתברך שיחשוד לזרע ישראל כן שהשם יתברך יניחם להשתקע כל כך והם חלקו ונחלתו מאמינים בני מאמינים דבזה אי אפשר להם להשתקע כל כך והגם דצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו לגמרי חס וחלילה השם יתברך לא יעזבנו בידו, והראה השם יתברך דאפילו שמשוקעים בחשכות כל כך עם כל זה לא אבדה האמונה ונכרתה מפיהם ולבם, ועיקר האמונה הוא להאמין זה שאף על פי שהוא במקום שהוא עם כל זה השם יתברך עמו כי אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם, ועל ידי זה ממילא יוכל לצאת מהאפילה והטומאה דכיון שהשם יתברך עמו אין רע כלל רק הש"י רצה כן שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא, ועל דרך שנאמר גם כי אלך בגיא צלמות שהוא תכלית החשכות והרע לא אירא רע כי אתה עמדי גם שם בגיא צלמות דאין עוד מלבדו ואפס זולתו אפילו בשאול תחתית וכמה שכתוב ואציעה שאול הנך וגם שם תאחזני ימינך, ובזה הוא יכול לשוב למקורו ושרשו ולצאת מעמקי שאול וכמו ביציאת מצרים דמאפילה זו דייקא יצאו לאור גדול, כי כך רצה השם יתברך שיהיה קילוסו עולה גם ממקומות היותר אפלים וחשוכים ועד שגם הם ישיגו אור גדול, ואז היה בנין הכנסת ישראל להיות קומה שלימה בגילוי שכינתו ית' בחדרי לבבם עד שנפתח פיהם להודות ולקלס להשם יתברך כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא (פסחים פ"ה ע"ב), כי בגלות מצרים היה הדבור בגלות היינו הדבור של אומה ישראלית שכל דבורם הוא לקלס להשם יתברך על ידי שכינה המדברת מתוך גרונם כמה שאומרים קודם התפלה א"ד שפתי תפתח ופי יגיד וגו':