מחשבות חרוץ · פרק ט׳, ט״ז

וזהו הצמצום שיש בו הרחבה אוכל קמעא ומתברך במעים, ואין הכונה בכמות דוקא רק באיכות שיהיה הנאתו הגופנית מועטת שהיא הנאת החיך שבשעת אכילה, אבל הנאת המעים שהוא התפשטות החיות בגוף ובנפש על ידי כח האכילה היה בברכה ושופע, ובמן היה נטעם כל מיני טעמים וכל אחד טעם כפי הרגל מאכליו וטעימותיו, והלקיטה היה על דרך זה שכל אחד לקט רק מאכל שלפי אכלו ולא במותרות וגם במדה היה כן, ונראה לי אף על פי שהיה עומר שוה לכולם מכל מקום מדת העומר עשירית האיפה נמדד על פי מדת האצבעות ואמות כמה שכתוב בפרק ערבי פסחים במדת רביעית ומקוה, והם נמדדין באמת איש ולכל אחד יש מדת עומר מיוחד כפי מדתו, ואף על פי שאנו מודדין העומר במדה בינונית היינו לענין מצות התורה דלא ניתנה דבריה לשיעורין לפי מה שהוא אדם, כי משפט התורה להיות כולל כל העולם כולו יחד ולהיות כל העולם נידון אחר רובו וכיוצא וע"כ הדין שוה לכל כפי מדת אדם בינוני שהוא מדת רוב בני אדם. אבל בטעימות הפרטיות של כל הנפשות הפרטיות דכל אחד היה טועם כפי מה שהוא ולפי אכלו שפיר יש לומר דגם מדת העומר היה כן לפי מה שהוא במדתו. ושפיר היה העומר לגולגולת גם לתינוק בן יומו וכפי מדת העומר שלו, והעומר הוא המדה המצומצמת למאכל האדם כפי חוקו וכמה שכתוב בעירובין פ"ג ב', וזה טעם הבאת העומר ממחרת הפסח קודם היתר האכילה מעבור הארץ, ואיתא בראש השנה (ט"ז ע"א) הביאו לפני עומר שיתברך תבואה שבשדה, היינו דעל ידי לחם עוני נראה כצמצום דרך רישות חס וחלילה ע"כ מביא העומר לומר דהצמצום היינו שלא יעבור הגבול לרעבתנות רק כשיעור שהוא בריא ומבורך וכדי שתתברך התבואה, וברכת ה' היא תעשיר שהיא היפך העוני ובהתמזגם הוא הלחם חוקו שיוכל להתהפך מלחם הארץ ללחם השמים, ואז מתחילין ספירת העומר שהוא התחלת ההזדככות מה שמתחילין למנות מהחל חרמש בקמה שמכיר שהכל מהשם יתברך ומוסיף בהכרה יום יום עד שנזדקק שבעתים שבע פעמים שבע שהוא הזיקוק השלם בעליל לארץ. דבעליל לישנא דגלויי כמה שכתוב בראש השנה (כ"א ע"ב) שנעשה בהתגלות גם בארץ זיקוק זה, עד שזוכין ביום החמישים לקבלת תורה מהשמים בגלוי לכל העולם כולו שירד ד' על הר סיני דנעשה גם מארץ שמים: