מחשבות חרוץ · פרק ט׳, י״ב

וארבע כוסות שנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי הם ג"כ נגד ארבע אותיות אלו, וג' ראשונות הם עיקר לשונות הגאולה דמצרים וההתחלה הוא ההוצאה שזהו עיקר קדושת היום והוא כוס ראשון דקידוש, וזהו מצד קדושת השורש, וההצלה הוא מצד דלותם כי אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד וגו', דזהו דלות ישראל שרואים שאין להם כלום רק דברו ית', וזהו כוס שני שאחר הספור בשבחיו ית' ביציאת מצרים שמכירים קונם ומושיעם, ועדיין הוא קודם אכילה שהוא עיקר קבלת השפע, ואח"כ כוס ברכת המזון שעל השביעה וקבלת השפע זהו על גמר הגאולה ושלימותה דהוכרח בזרוע נטויה ושפטים גדולים על המירור והכל במשפט, והמירור היה מפני נפילתם עד שהיה להם טענה הללו עובדי עבודה זרה כו' ועל זה הוצרך הזרוע נטויה לבוא עליהם בזרוע כמי שבא על חבירו בעקיפין שאינו שומע לטענותו כלל, ועל ידי זה הגיע ג"כ להם השפטים הגדולים ובזה היה גמר הגאולה והיציאה מהחושך לגמרי כאשר נמתק המירור הקודם עד שהגיע המשפט לשפוט את מצרים על זה בשפטים גדולים, וידוע דגדול בכל מקום רצה לומר ממדת הגדולה ושפטים בכל מקום ממדת הגבורה. ואלו השפטים היו גדולים כי נמשכו ממדת החסד לישראל ועל ידי זה ממילא בא הדין, והשפטים למצרים היו גדולים על ידי זה מצד התפשטות מדת הגדולה והחסד על ישראל, וכל התפשטות של חסדו ית' הוא לאין קץ מה שאין כן הגבורה הוא בצמצום, אבל בזה שנמשך הדין למצרים וחורבנם על ידי טובת והתעלות דישראל ועל דרך אם מלאה זו חרבה זו (מגילה ו' ע"א) כמו שטובתם היה בהשפעה והגדלה כך לעומת זה רעתם דמצרים וזהו הגאולה השלימה, ואח"כ מוסיף ולקחתי שזהו היציאה לפעל גמר המכוון מכל הוצאה והצלה וגאולה זו שעל ידי זה נהיית לו לעם, והוא שלימות בנין קומת הכנסת ישראל שהוא י' דשם אדנות שהיא אצלו אחרונה ונגדו י' דהוי' ראשונה, והוא על דרך מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה (ירושלמי שבת פרק א' הלכה ג'), די' הוא קטן שבכל אותיות כי ידוע דכל המספרים הוא מא' ועד י' והיה הוא האחרון ורומז לחכמה. היינו מצד הראשית דחכמה שהוא יראת אלקים ויראת חטא הקודמת לחכמתו דזהו כל חכמת האדם דמה ד' שואל מעמך וגו', והוא החכמה הראשונה שאמרו בהרואה אין נותן חכמה אלא לשיש בו חכמה כמו שנאמר יהיב חכמתא לחכימין, ובמדרש פירשו שלא יוציא חכמתו במקומות המטונפין והיינו כשאין בו יראת חטא ומשוקע בטינופת העולם הזה , וכל חכמה תתאה דאדם הנברא הוא להגיע ליראה ואז זוכה לחכמה עלאה שנמשך מראשית זה דאל זה אביט אל החרד אל דברי, ולגבי משרע"ה שהיה ענו מכל האדם מלתא זוטרתי הוא (ברכות ל"ג ע"א) דמי שזוכה לשפלות וענוה דמכיר שאין לו מגרמיה כלום רק מה שהשם יתברך נותן לו ממילא לבבו מלא מיראת ד' ואין צריך לזה השתדלות כל כך והוא אצלו מהדברים הקלים שדש בעקיבו, וזהו כל חכמה תתאה שהיא חכמת תורה שבעל פה השוכנת בלבבות דבני ישראל ע"י הכרת דלותן, ולא עשה כן לכל גוי דזהו מסטורין שלו דהקב"ה ואמר מי שמסטוריי בידו הוא ישראל כי סוד ד' ליראיו, וידוע מדברי אחד קדוש מדבר דסוד הוא מה שאי אפשר לגלות כלל לזולת, והוא כטעם אני ידעתי וגו' אני דייקא שאי אפשר לגלות לאחר, והוא ההשגה שבא אחר הרישות והדלות דלב יודע מרת נפשו, ובשמחתו לא יתערב זר דע"כ בקרבן פסח כל בן נכר לא יאכל בו דזהו בשמחתו לא יתערב זר כי אי אפשר לו להשיג זה כלל, ואפילו בבני ישראל עצמם אין השגת כל אחד דומה לחבירו ואי אפשר לו לגלות כלל הטעומה שבלב שלו, ועל זה נאמר נודע בשערים בשיעורים כל אחד לפום מה דמשער בלביה, וע"כ אומרים בליל פסח אחד מי יודע אחד אני יודע כו' אני דייקא כל אחד אומר אני, וזהו מצד אני של הקב"ה השוכן בתוכו, והוא הסוד של התגלות השם יתברך שבלב יראיו שהוא מילוי הרישות שלהם כידוע מה שכתוב בזוהר ה' ד' הוות ובתר דקבילת עוברה אתעבידא ה', שהיא כנסת ישראל כשנתמלא דלותם בישועת השם יתברך והוא י' זו הממלאה רישות הד' וכשנכנסת לתוך הד' נעשית ה' בשם הוי', ובשם האדנות הם חלוקים כי הוא מורה על השתלשלות הקומה שהיא מתחלה ד' ואח"כ כשיורדין יורדין עד לעפר ובתכלית הנפילה ומשם הם עתידים לעלות דאמת מארץ תצמח וזוכין לקבלת העובר ולהשיג גילוי שכינתו ית' בחדרי מוחו ולבו וזהו כוס רביעי שאחר גמר כל ההלול ושבחי השם יתברך דמקבל שפע ושמחה חדשה מזה שזכה לקלס לפני מלך הכבוד אחר כל הדלות והנפילה, ושהוא בריה שפלה אפלה בדעת ומעוטה ועם כל זה זוכין להודות ולהלל להשם יתברך שעל ידי זה יגיע היראה והפחד מהשם יתברך הבא ממורא גדול דגילוי שכינה שבלב שעל זה איתא (תנא דבי אליהו רבה ריש פרק ג') אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, והא בהא תליא כפי הרגשת היראה בלב כך הוא פתיחת השפתים להגיד תהלתו ית', וכך הוא השמחה הנמשכת ללב אח"כ על ידי השגת הלב מבוקשה דישמח לב מבקשי ד' ואז זוכה לשניקת פיהו דטובים מיין, וע"כ לא ישתה עוד היינו דאין צריך עוד לבקש השתדלות שלו לשמחה של מצוה זו המביאה לידי רוח הקודש שהוא נבואת החכמים חכמי תורה שבעל פה בהשגת חכמתם: