מחשבות חרוץ · פרק ט׳, י״א

והמירור הקודם גם הוא אכילה ומזון הנפש ונותן חיות גמור וכמו שהנ' מכלל השם, כי באמת כשהוא בקדושה הוא תכלית תוקף הקדושה אלא שמצד עולם הזה יוכל ליפול הנופל חס וחלילה ועל זה הוא המרירות, אבל באמת ממרירות זה בא לקדושת השורש ולישועה השלימה, ועיקר השם הוא ג' אותיות אלו וכמה שאמרו בברכות (ז' ע"ב) עד שבא אברהם וקראו אדון, וה-י' נוספת כי הוא גמר היציאה לפועל בשלימות בכנסת ישראל המשיגים שיש אדון דזהו מדת המלכות, וזהו באות י' הרומז לחכמה והיא חכמה תתאה שבלבבות דבני ישראל להשיג זה והוא חכמת תורה שבעל פה, ונגד זה הם הכוסות שהוסיפו חכמים בתורה שבעל פה. ומן התורה הם רק מצות אכילה וחכמים הוסיפו בשתיה וביין וכמאן דאמר ענבים סחטה לו דבזה תוקף התאוה יותר, ובזה נכשל אב העולם השני לאדם אף דהיה צדיק תמים וכן איתא (בראשית רבה פרשת ל"ו) דעשרה שבטים גלו בשביל היין דהוא המהומם ומערבב השכל, ובבמדבר רבה פרשה י' איתא דבארבע כוסות נטרף כל שכלו ודעתו יעו"ש, וזה טעם ארבע כוסות בליל פסח דאצל בני ישראל אינו כן ואצל בנ"י להיפך חמרא וריחני פקחין (יומא ע"ו ע"ב) דיש שותהו וטוב לו, ועל ידי זה זוכין לחכמה תתאה כי אין שותים כלל לתאוה רק לשמח הנפש לעבודת הש"י ועל ידי זה מזדכך הדבור בספור יציאת מצרים, דריאה שואבת כל מיני משקין ונכנס כח יין דקדושה המשמח גם בקנה המוציא הדבורים, ועל כן איתא (ברכות ל"ה ע"א) דאין אומרין שירה (אלא) על היין דעל ידי זה נפתח הפה לשורר להשם יתברך לקבל אדנותו ומלכותו וזהו נגד י' אחרונה שהוא שלימות הקומה דגילוי שכינתו ית':