מחשבות חרוץ · פרק ט׳, א׳

ארבע מצות של אכילה יש בליל פסח, פסח מצה ומרור וארבע כוסות דשתיה בכלל אכילה, וכלל המצות דאכילה נראה לי שהוא נגד שם האדנות שכן הוא בגימטריא אותו שם עם הכולל, והוא השם השוכן בתוך ובקרב בני ישראל ועל ידי זה יוכל להיות גם אכילתם בקדושה וכאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, וארבע אלו נראה לי דנגד ארבע אותיות של שם זה, ובליל זה ביחוד היה ההתגלות דמורא גדול זו גילוי שכינה בהתגלות מדת מלכותו ית' בעולם, והוא גילוי אורות הפה דמלכות פה כידוע במאמר פתח אליהו כי כל התגלות הוא על ידי הפה שעל ידה מגלה מה שבפנים לחוץ להזולת על ידי הדבור פה, וכן על ידו מקבל מה שבחוץ לפנים שהוא התעלות כל מדרגות התחתונות למדרגה עליונה על ידי אכילת פה, שבזה התהפך המאכל שהוא צומח וחי למדבר דנעשה על ידי זה חלק מנפשו הוא הדם ובשרו, וזהו מדת מלכות שהוא משפיע לזולתו כדרך המלכים וכן מקבל מזולתו כי כל כבוד המלכות הוא מהזולת ואין מלך בלא עם, ונמצא כל עיקר מדה זו הוא המתחברת עם הזולת שלמטה הימנו להשפיע ולקבל, וזהו מדת הפה גומר (ברכות ס"א ע"א) שהוא גמר ההשתלשלות ומדה אחרונה מהקומה שלפניה שנעשית ראש לקומה שלאחריה, וזהו הגילוי שכינה בתחתונים להשפיע אור גדול בלבבות ביניהם ולקבל ג"כ מהם כידוע דירת שכינה בתחתונים צורך גבוה וכמאמרם (זוה"ק ח"ג ז' ע"ב) ישראל זנין כביכול לאביהם שבשמים, ובכל קרבנות נאמר ריח ניחוח וכן כל המצות לנחת רוח לפניו, ונאמר צור ילדך תשי ושמתישין חס וחלילה כח פמליא של מעלה בחטאיהם והיינו כי יותר ממה שעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק (פסחים קי"ב ע"א) וע"כ הגם שהיא משפיעה היא מקבלת ג"כ בזה שמשפיעה כיון דהיא רוצה ומשתוקקת להשפיע. והרי מצינו אשה מתקדשת בהנאה שנותנת לאדם חשוב שנהנית בקבלתו דנחשב שהיא מקבלת מה שהוא מקבל ממנה כמה שכתוב פרק קמא דקדושין (ה' ע"א), וע"כ אינו סותר מה שכתוב במקום אחר (מדרש שמואל פרשה ד') לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן הבריות וכי מה אכפת להקב"ה בין שוחט מהצואר כו', דהא והא איתיה מאחר שרצון השם יתברך היה בזה לצרף הבריות שעל ידי זה יוכל להשפיע להם כל טובה ממילא גם הוא מקבל הנייה מהם דנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, וכן מה שכתוב אם צדקת מה תתן לו ומה מידך וגו' ג"כ אין סותר זה מטעם הנזכר, מלבד דידוע דלעצמות אין סוף ית' באמת אין שייכות לעבודה ומעשה התחתונים, רק לאצילות קדשו ית' דגם הוא עצמותו שהאציל אור המושג לתחתונים כשעלה ברצונו לברוא נבראים ושהוא ימלוך עליהם וינהיגם והם יכירו כח מלכותו והוכרח להאציל אור במדות נמדדות לפי מדת המקבלים, וכל שמותיו ית' וההשגות של כל המלאכים ושרפים ואופנים ונביאים וחכמים הכל רק במדות הנאצלות, והאדם הוא תכלית הבריאה שזה עיקר המכוון שיהיה אדם גופניי בהאי עלמא דשקרא המלא כל מיני רע ודברים המשכיחים ומעלימים הכרת הבורא ית', והבחירה מסורה בידו לבחור ברע ג"כ ועם כל זה הוא גובר נגד כל מיני רע ומכיר שיש בורא כל עולמים ושראוי לעובדו וזה היה כלל המכוון בבריאה, וע"כ הכל היה בדמות אדם וכמה שכתוב (קהלת רבה פרשה ב') גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה כו' ועל הכסא דמות כמראה אדם, והיינו אדם דאצילות שגם המדות הנאצלות מאחר שהם אצילות לצורך האדם כדי שיוכל להשיג מציאותו ית' הרי מדתן כפי מדת השגתו של המשיג וע"כ גם אצילות השגה המושגת הוא כמראה אדם, וכן התורה שהיא דפוס כל מעשה בראשית כי היא מדת הנהגתו ית' שעל פיה היה כל הבריאה כולה בדרכים מוגבלים ומצומצמים על פי דרכי התורה הוא ג"כ בדמות אדם, כידוע דרמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה נגד רמ"ח איברים ושס"ה גידין, ולגבי אצילות השגה זו שפיר שייך הנחת רוח והתשות כח חס וחלילה, כי ההשגה רק לצורך המשיגים ואם אין משיגים מה צורך להשגה הרי עצמות אין סוף הוא אור עליון ומופלא הרבה יותר מאור האצילות לאין שיעור וערך, וכל האצילות היינו רק השגה מושגת לנבראים והיינו לאדם תכלית הבריאה אם כן כפי התעלות השגת אדם כך הוא התעלות האור ההוא המושג: