מחשבות חרוץ · פרק ח׳, י״א

וקבלתי די"א ארורים שנגד השבטים כמה שכתב רש"י היינו החסרונות שבכל שבט ארור שוכב עם כל בהמה הוא נגד גד ודאתאן למאן דאמר (כלאים פרק ח' משנה ו') כלב מין בהמה, סתומים וחתומים. כלשון הזה שמעתי ולא פורש לי יותר והדברים ונראה לי להבין קצת במה שכתוב בראש השנה, ד' א' דחביבה תורה לישראל כשגל לאומות העולם ענין משל זה דחביבות הכלבתא אצלם לפי שאמרו בחלק (ק"ח ע"ב) דכלב נקשר, וכן אמרו (תנחומא פרשת וישב) בארמית קשורה בו ככלב דזה תאות העכו"ם להיות קשורים בתאותם, וישראל מתקשרים בדברי תורה וזהו תאותם דישראל וכמה שכתוב רמב"מ הלכות איסורי ביאה דאין התאות מצויות אלא בלב פנוי מדברי תורה, ועל זה אמרו (קידושין ל' ע"ב) ברא יצר רע ברא תורה תבלין, ומשכהו לבית המדרש (סוכה נ"ב ע"ב) היינו דסתם יצרו הוא בתאוה בפרט אחר שבטלו יצרא דעבודה זרה (כמה שכתוב יומא ס"ט ע"ב) והוא הנקרא מנוול שאין לך ניוול מזה חמת מלאה צואה ופיה מלא דם (כמה שכתוב שבת קנ"ב ע"א), ודי מה שמוכרח למצוה, אבל הכל רצין על ידי יצר התאוה הנטוע בלב, והעצה שברא השם יתברך לזה התאוה בדברי תורה שימשיכו כל תאותם לדברי תורה שיש להם חשק ותאוה גדולה לזה ומיצאים בה מילוי תאותם, והחשק הוא המיין נוקבין ובסטרא אחרא הוא קליפת הכלב כמה שכתוב האר"י בליקוטי תורה תהלים על פסוק בני נכר ודעל זה נאמר מיד כלב יחידתי, דעיקר התאוה מנפש הבהמית וכמה שכתב בסוטה (ט"ו ע"ב) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה היינו שמקריב נפש הבהמית ג"כ להש"י, והמאכל הוא קיום הנפש הנותן בו כח וחיות היינו שמקרבת כל כח וחיות נפש בהמיותה להש"י, והכלב הוא הזנאי שבבהמות דעל כן שימש בתיבה כעורב בעופות (כמה שכתוב סנהדרין ק"ח ע"ב), ובו תוקף התאוה המקיף כל חלקי הנפש עד היחידה שהוא יחוד הנפש במקורה ביחידו של עולם יתברך שמו אצל בני ישראל, ואצל אומות העולם יחוד נפשותם במקורה היינו במה ששורש נפשם תלוי הוא בתאות שבזה תלוי כל חיות נפשם הוא בקליפת הכלב, דהחשק נמשך משורש הנפש שהוא כח היחידה שבנפש ממנו נמשך תוקף החשק לאיזה דבר בכל חיותו ונפשו בהתקשרות עצום שהוא היסוד דנוקבא, דביסוד הוא ההתקשרות והוא על ידי תוקף החשק העצום שמזה בא המיין נוקבין ועל כן בועל ארמית קשורה ככלב כי הוא חפץ לידבק בחשק של אומות העולם דהם נמשל כבהמות נדמו ובני אדם הדומין לבהמה וכמה שכתוב בסוף פרק האומר ולד במעי שפחה כבמעי בהמה, ובהמה בגימטריא כלב כי הוא היסוד דנפש הבהמית שהוא המיין נוקבין והחשק דבהמה, ועל כן אמרו בבראשית רבה (פרשה ע"א) בא גד מי שבא לגדד משתיתן של אומות העולם פירוש יסודן, והיינו תוקף חשק התאוה והוא אליהו משבט גד (כמה שכתוב שיר השירים רבה פרשה ב') שהיה ממש היפך זה דעל כן חי לעולם, דעיקר המיתה הוא רק על ידי התאוה שזהו עטיו של נחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמ"ו ע"א) והיא ההתחברות לנפש הבהמית ועל כן שורש נפשות אומות העולם בתאות כי שרשן בא מצד חטא אדם הראשון בידיעת טוב ורע שהיה בתאוה, כי כל תאות נקראו בלשון אכילה כמה שכתוב אכלה ומחתה פיה וכמה שכתוב בכתובות (ס"ד ע"ב) על אוכלת עמו ליל שבת ועל זה נגזר עליו מיתה ושורש ישראל הוא מצד הטוב להמשיך התאוה לדברי תורה שנקרא חיי עולם ועל כן יזכו לחיי עולם כל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא, ולתחיית המתים דאז יהיו כחולמים והמיתה רק דוגמת שינה כיון שעתידים להקיץ, ועל כן הוזהרו על ביאת ארמית דאין להם שייכות עמהם, ופנחס זה אליהו (כמה שכתב רש"י בבבא מציעא קי"ד ע"ב) הוא המקנא על זה ונתכהן אז (כמה שכתוב זבחים ק"א ע"ב) שזכה לכתר כהונה שהוא שורש שמירת היחוס דבני ישראל כמה שכתוב פרק קמא דכתובות (י"ג ע"א) איש פלוני וכהן הוא פירש"י מיוחס, והוא ע"י ההגדרה בתאות דעיקרה בכהנים דעל כן נקראו קדושים לאלקיהם וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ועל כן הסוטה צריך להביא אל הכהן, ושבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו (כמה שכתוב ריש יומא) להוסיף קדושה על קדושה שבא לכפר אז על מעשה עזא ועזאל כמה שכתוב ביומא (ס"ז ע"ב), היינו בתאות לדחות השטן המשטין על זה, וכן לפני שריפת הפרה הבאה לטהר מטומאת מת שהוא להסיר חלאת המיתה, ועל כן שפתי כהן וגו' ותורה וגו' כי מלאך וגו' היינו נקי מתאות כמלאך דזהו עיקר הבדל בין מלאך לאדם: