מחשבות חרוץ · פרק ז׳, ב׳

וכל מצות התורה הם עצות מגדול העצה ית"ש לנפש הדבקה בהשם יתברך שלא תאונה אליה רעה המפרידה מדביקות זה, ובראש השנה הוא פקידה דמי לא נפקד כהיום הזה, אבל לא דרך נשיאות ראש שהוא רק יום הזכרון מפני שאז הרת עולם ונבראו, באותו יום תמיד מתעורר מחידוש והזכרון כביכול לפניו, ועל ידי זה הוא המשפט על המשכת השפע שהוא על ידי תחלת הבריאה דאתה מחיה את כולם, ומשעת יצירה נגזר טפה זו מה תהא עליה, ובראש השנה מתעורר שעת יצירה דכל העולם כולו בכל ראש השנה ליצירה דאותה שנה, אבל העברת הצאן על ידי מונה בעולם הזה זהו נשיאות ראש לכל אחד מישראל בפרט שהוא נמנה בפמליא של מלך ואינו מתכלל כלל, כי הוא פרט שאין צריך לכלל דכל פרט נמנה ומסוים בפני עצמו, ועל דרך זה צריך כופר נפש שלא יהיה נגף ושליטה למקטרג דאין אדם צדיק בארץ וגו', ומחצית השקל הוא היו"ד דהוא עשר גרה ורומז לעשר ספירות כמה שכתוב (ברע"מ) ריש פרשת תשא ע"ש, דעל זה נאמר העשיר לא ירבה עמודא דאמציעותא כדתנן בספר יצירה עשר ולא אחד עשר והדל כו' יעו"ש, היינו שיתעורר לבבו דאפילו נשקע למקום שנשקע מכל מקום יש נקודת אמת בלבבו שלא נשקעה כלל ולא ישלוט בה שום רע, והוא הלוז שבשדרה שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה כ"ח) שאינו נרקב ולא נשרף ולא מתפוצץ בכל מיני תחבולות שממנו בנין הגוף לעתיד לבא, וידוע דמספר עשר הוא קומה שלימה וכן נקודה זו הדומה לי' הוא קומה שלימה, עד שאפילו קלקל כל הקומה יוכל להתחדש ממנה כל הקומה בשלימות, והשקל הוא עשרים גרה כ' רומז לכתר כמה שכתוב בריש הקדמת הזוהר, והוא למעלה מהראש והקומה והוא התפילין שבראש שהם כמו כתר על הראש, והוא ההתקשרות שיש לכל קומת האדם ועומק ראשית כל מחשבותיו שבמוח להשם יתברך בקבלת עול מה שאמר הכתוב בפרשיות שבתפילין וההכרה דה' אחד, ועל ידי זה נעשה היחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה, דאז יש י' דידיה וי' דידה שהם כ', ומחצית השקל הוא היו"ד דכנסת ישראל לבד ונותנים זה להשם יתברך והוא הכופר נפש כי אף על פי שהמקטרג טוען כמשפט הנבואה הנפש החוטאת תמות (כמה שכתוב בירושלמי דמכות) ותמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו, יש להשם יתברך פדיון על זה לנפשות דבני ישראל דפודה ד' נפש עבדיו ולא יאשמו וגו', ועל דבר זה נתקשה משה דבמשפט הנבואה לא יכול להשיג זה ואח לא פדה יפדה איש לא וגו' ואין פדיון ליום המיתה, דהמיתה הוא מצד עטיו של נחש שהוא שורש הרע שבתולדה, ובעולם הזה נראה זה כשורש רע ומה פדיון יש על זה, אך ה' דייקא פודה מצד השם יתברך יש פדיון לעבדיו דוקא הם כל ישראל כי לי בני ישראל עבדים עבדי וגו', והראה לו מטבע של אש היינו דעיקר חמדות עולם הזה הוא נכלל בתאות ממון שהוא תאוה הכוללת דעל ידי זה יוכל להשיג כל מיני פרטי התאות, שיש לכל אחד בפרט תאוה לדבר מיוחד, ותאות ממון הוא כולל כל אחד שכל אחד מתאוה לזה כדי שישיג על ידי זה תאותו הפרטית, וזהו העולם הזה שנתן האלקים לבני אדם לענות בו דאיתא במדרש (קהלת רבה א' י"ד) זהו שיפוטה של ממון, ובזה הוא כלל ההשתקעות דעולם הזה , ועל זה נאמר בכל מאודך דאמרו ז"ל בהרואה (ס"א ע"ב) בכל ממונך, שזהו המאוד של האדם וזה תכלית שלימות האהבה שהאדם מוסר גם המאוד להש"י, ודבר זה נאמר בפרשת ואהבת ליחיד לא בפרשת והיה אם שמוע לרבים, שהיחיד בפרט רוצה להיות מדוגל באהבת השם יתברך צריך התחזקות והתאמצות יתירה נגד המשטינים ויצר המסית, ועל כן צריך הוא להתגבר בכל מאודו למסור גם המאוד להש"י, ורז"ל אמרו (בפכ"ש) דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו על זה נאמר בכל מאודך, ואף על פי שזה לכאורה מדה רעה וזרה עם כל זה מצינו בפרק גיד הנשה דהוא מדתן של צדיקים דממונם חביב מגופם, ולמדו מיעקב אע"ה שהוא שורש מדת האמת הקיים לעד שלא חשק לשום דבר שלפי שעה, ומה קיום לעד יש בממון דהוא ודאי דבר שלפי שעה לבד, אבל ידוע דיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא ויש מצד זה מעלה בעולם הזה שהוא רק לפי שעה אבל בו הוא מקום ההשתדלות והבחירה ועולם הבא נקרא ימים שאין בהם חפץ כמה שכתוב בפרק שואל דעיקר האדם הישראלי הוא החשק וחפץ שיש לו לעבודת הש"י, וכמה שכתוב (בראשית רבה פרשה כ') על פסוק ואל אישך תשוקתן אין תשוקתך של ישראל אלא להקב"ה, והתגברות החשק הוא ע"י שיש ריחוק לפעמים, וכמו שאמרו רז"ל (נדה ל"א ע"ב) בטעם הנידה שתהא חביבה וכמה שכתוב יתרון האור מן החושך, ועל כן ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, ועל כן עיקר החשק והחפץ הוא בעולם הזה עלמא דשקרא וחשוכא, אבל השם יתברך השליך אמת ארצה ויוכל לדבק בעולם הזה ג"כ בתורה דכתיב בה אמת, ועל ידי זה יפה מכל חיי עולם הבא, כי הוא מהפך החיי שעה דעולם הזה ג"כ לחיי עולם: