מחשבות חרוץ · פרק ז׳, א׳

ארבע פרשיות נ"ל שהם נגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, שתים לפני פורים שעדיין אין השם שלם קודם מחיית עמלק, הוא נגד שתי אותיות ראשונות שבהם נבראו ב' עולמות כמה שכתוב במנחות (כ"ט ע"ב) והיו"ד על שם המחשבה כמה שכתב רש"י על פסוק אז ישיר, ודבריו נאמנו על דרך הסוד כידוע, והוא עולם הבא דעלה במחשבה ואינו בהתגלות וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, היינו דמעמקי לבבם הנעלם שאינו בהתגלות כלל אפילו לאדם עצמו שהוא שורש נשמתם חלק אלו"ק ממעל שעל זה אמרו (שיר השירים רבה ה' ב') דהקב"ה לבן של ישראל, דבר זה הוא סוד העולם הבא שהוא נגד ליבא כידוע, והוא החלק לעולם הבא שיש לכל ישראל אפילו לחוטאים, שכל החטאים הוא רק מצד החומר וההתגלות בעולם הזה ולא מצד עומק הנשמה הטהורה הנעלמת בעולם הזה ומתגלית לעתיד לבוא שיהיה אור הלבנה כאור החמה, דהיינו אור כנסת ישראל יהיה מאיר ומבהיק כשמש ומגן ה' כביכול כדרך שאמרו (בבבא בתרא ע"ה ע"ב) עתידים ישראל שיקראו בשמו של הקב"ה, היינו שיתכללו במקורן שעל זה אמרו בסוף פרק אלו עוברין דיהיה נקרא כמות שהוא נכתב, היינו שיתגלה פנימיות האור בלא לבוש המעלים ומכסה שממנו הוא השורש דכנסת ישראל בעולם הזה שיש בה העלם ולא נגלה דביקותם באלהים חיים לגמרי עד לעתיד לבא שהקב"ה מחדש עולמו דהיינו אותו עולם בעצמו, ומכל מקום יהיה מחודש לגמרי ובעולם הזה די מה שיודעין שיש עולם הבא ועל ידי זה יש להם חלק וכמה שכתוב בריש פרק חלק דמי שכופר בזה אין לו חלק, וכל העונשין דהשם יתברך אינם באים כמו עונשי מלך בשר ודם שהוא דרך קנס מפני שעבר מצותו, רק כמה שכתוב באבות שכר עבירה עבירה ורשעים תרדף רעה, דהעבירה והרעה עצמה היא העונש הרודפו, כי ממילא הרי נמשך אחר הרע והרע דעבירה הוא עצמו הרע דעונש, כי כל סטרא דרע הכל אחד וכמה שכתוב (בבבא בתרא ט"ז ע"א) הוא השטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, והכפירה באיזה דבר הוא שאין לו שייכות לדבר זה דעל כן בא חבקוק והעמידן על אחת, שעל ידי אמונת הנפש בהשם יתברך ממילא יש לו שייכות ודיבוק להש"י, ומי שאינו מאמין אין לו שום שייכות בנפשו, והאמונה בעולם הבא הוא החלק לעולם הבא שיש לכל ישראל, וזהו מעיקרי היהדות להאמין שיש עולם אחר הנצחי ואין העולם הזה תכלית האדם, וכך קבלתי ושמעתי בפירוש בלשון זה שהאדם היודע ומאמין שיש עוד עולם אחר הוא ישראל הנושע בה', והם דברי אלהים חיים כי בזה נקל להאדם להשליך כל חמדות העולם הזה , והוא זכרון יום המיתה שהוא המדריגה האחרונה לניצוח היצר רע להזכיר לנפשו כי לא ירדה להשתקע בעולם הזה והוא רק כפרוזדור ומוכנת לצאת ממנו לטרקלין, והתעוררות לזה לשוב על ידי זה להשם יתברך בה מצד החלק לעולם הבא שיש בכל ישראל, כי אומות העולם אף על פי שזוכרין יום המיתה אדרבא על ידי זה אומרים אכול ושתה כי מחר נמות וכמה שכתוב בפרק במה מדליקין (ל"א ע"ב) דאין חרידין ועצבין מפני המיתה, וכמה שכתוב במדרש (במדבר רבה פרשה כ"א) מאותו גוי שעשה סעודה דאמר אנו אם אין לנו בעולם הזה כו', דאין להם חלק לעולם הבא כלל אם כן אדרבא על ידי זכרון יום המיתה מוסיפין למלאות כל תאותם ושרירות לבם בעולם הזה דאם לא עכשיו אימתי, ואין להם שום התעוררות על ידי זה לבקש האמת הקיום לעד כי הוא דבר שאין להם שייכות עמו, אבל זרע יעקב אע"ה שמטתו שלימה כולו זרע אמת דתתן אמת ליעקב, ויש בכל אחד מישראל נקודה זו דשפת אמת אשר תכון לעד [וכמה שכתוב בזוהר תשא קפ"ח א'] דעל נקודה זו נאמר השומר אמת לעולם שהוא על דרך שאומרים שומר עמו ישראל לעד דהשם יתברך הבטיח לא מאסתים וגו' וההרים ימושו וגו' וברית שלומי לא ימוט, ודהגם שיאמרו נהיה כגוים וגו' העולה על רוחכם היו לא תהיה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, ואין מניח כלל לנקודת עצם היהדות להתערב בגויי הארצות ושיגיע הקלקול לשורש כלל, על כן יש בכל אחד מזרע ישראל כח זה להתעורר על ידי זכרון יום המיתה ושיש עוד עולם אחר, לשוב אל השם יתברך באמת על ידי זה מאחר שיש בו נקודה וחלק השייך לאותו עולם הקיים לעד, ואותה נקודה נמשכת מאות היו"ד דשם הוי' ב"ה שממנו הוא עומק ראשית של כל המחשבות ורצונות שבנפש האדם מישראל עד שלא באו להתפשטות בהתגלות לבו, ועל כן כי תשא את ראש וגו' דהמנין הוא שכל אחד בפרט מישראל נמנה ונחשב ולא הכנסי' בכלל, וכשהם בכלל אגודה אחת אפילו חלבנה מצטרף עם הלבונה ונותן ריח טוב, ואפילו חבור עצבים אפרים הנח לו דמה שחסר זה השלים זה, ועל כן עיקר טענת המקטרגים ומקום שליטתם הוא כאשר מתפרט כל אחד בפרט ולא יחד בכלל, ועל כן בראש השנה דכל באי עולם עוברין כבני מרון אחד אחד אז הוא זמן הדין דיבואו בני האלהים להתייצב, ועל כן אמרו (עבודה זרה ד' ע"ב) דלא ליצלי ראש השנה ביחיד, וכן איתא בזוהר (ח"ב מ"ד ע"ב) על פסוק בתוך עמי אנכי יושבת, דבראש השנה בעא לאכללא נפשיה בכללא דישראל, והיוצר רואה יחד לבם כמה שכתוב בראש השנה (י"ח ע"א) דישראל גוי אחד יכולים להתאחד בנקודת הלב שהוא משורש אחד, וזהו קול שופר שהוא קול פשוט היוצא מעומק הלב שאין בו חיתוך אותיות שהוא חילוק הפרטים, דכשבא לדיבור אז הוא מתפרט לאותיות שכל אות פרט בפני עצמו, וכן הנפשות דישראל הם אותיות התורה וקודם מתן תורה היה קול השופר החזק מאוד שהוא קול פשוט הכללי שממנו נמשכו אחר כך הפרטים המתפרטים, וישראל מתכללים עצמם יחד ולהכלל במקורם שהוא אחד, ואז אין עוד מקום לשום קטרוג והשטן מתערבב: