מחשבות חרוץ · פרק ז׳, ט״ז

והם הי"א ארורים שהם נגד השבטים, ופירש"י דשמעון שלא ברכו לא אמר ארור נגדו ג"כ. ובפרשת הברכה פירש דברכת שמעון כלולה ביהודה, ונראה לי דגם לענין הארורין כן ולהיפך דהחסרון דיהודה כלול בשמעון דשניהם כלולים יחד גם בנחלה דארץ ישראל, והחסרון ניכר בשמעון במעשה דשיטים והתיקון ביהודה במלכות בית דוד ושניהם חד כח הגבורה דקדושה, אלא שאצל שמעון מצד התגלות החסרון הניכר בו נקרא אף כמה שכתוב ארור אפם כי עז דזהו הארורה והחסרון שבו תוקף כעסו נגד המוציא דבה על שבטי י-ה , כי הוא המכיר ביותר קדושת ישראל דעל כן נתקנא ג"כ בשכם כי חרפה הוא לנו וגו' ונבלה עשה בישראל דייקא, אבל משבא לכלל כעס בא לכלל טעות באותו דבר עצמו לחשוב לדחות את יוסף שהוא ג"כ אחד משבטי י-ה לחשוב עליו שהוא ראוי לדחות חס וחלילה, ושאין מטתו של יעקב שלימה חס וחלילה ויש חסרון בקדושת ישראל וממילא יש חסרון גם בו שהרי כל ישראל גוי אחד והוא חסרון ההכרה בקדושת ישראל, ועל ידי זה שנעשה אכזר על הרחמנים נעשה ג"כ רחמן על האכזרים בשיטים, וכדרך שאמרו בירושלמי דעבודה זרה דלא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור דהא בהא תליא דהאומר על טוב רע אומר ג"כ על רע שכנגד אותו הטוב שהוא טוב, וזהו כזבי שהיה בה ניצוץ דינה כידוע מהאריז"ל ודינה היתה חילוף של יוסף כמ״ש הפייטן סילוף דינה ביהוסף כידוע, ובה היה הרע שלעומתו בזה לעומת זה דעל ידי זה פגע בה אותו חויא כמו שפגע בו אדונתו, ולפי שהיא קרקע עולם שאין בה כח כבישת היצר דדרכו של איש לצאת למלחמה ולא של אשה דדעתה קלה על כן הטיל בה זוהמא וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פרשה פ') עליה דהנבעלת לעכו"ם קשה לפרוש, ונשאר בזמרי שהוא שאול בן הכנענית שדרז"ל (שם) בן דינה כו' דנקראת בשם כנענית כאן עיין שם אותה זוהמא שהטיל בה כנען זה ומאותה זוהמא היה ג"כ לידת שאול זה, ועל כן טעה בכזבה ג"כ לדמותה לצפורה לפי שעל ידי זה היה לו שייכות לאותו זוהמא שבה ג"כ ואמר לרע טוב, ושמעון נשאה לשם שמים כדי לתקנה שתוכל לפרוש ושיתפרד הזוהמא, כי באמת מצד השורש דאמת ליעקב שבו בידו הוא כח ההפרדה דכל מיני רע דעכו"ם מהטוב דקדושת ישראל אלא שהוא חשב שכבר הוא השלימות הגמור שבכח נגלה גם בפועל בעולם הזה שאין להוציא דבה כלל על זרע ישראל, ובאמת בעולם הזה עדיין אינו נגלה וצריך לבירורים מפני עירוב דעץ הדעת טוב ורע הבא מטעיו של נחש, והרע הוא ממש לעומת הטוב ובאותו דבר שבו הוא כח הטוב בו הוא כח הרע לנגדו המעלים כח הטוב ומראה החסרון באותו כח מצד ההתגלות שבעולם הזה ועל כן גם החסרון שבו הוא באותו כח עצמו, והבירור בשלימות התיקון הוא על ידי יהודה שבו הוא שלימות כח הגבורה דקדושה להדבק במדותיו ששופך זעמו על העכו"ם וגו' וכן דוד המלך ע"ה ידיו חדות וחרוצות לרדות עולמו ושופך זעמו על עכו"ם, ובישראל אף דגם כן מלך במשפט וצריך שתהא אימתו עליך נקרא מדת גבורתו משפט ומורא ולא זעם ואף כלל, דעל ידו הוא בירור תכלית השלימות דקדושת ישראל שאין בהם פסולת כלל ושאין שום מקום לזעום נגד אחד מזרע יעקב אע"ה, וע"כ אין ארור בפועל נגדו כי באמת הוא המתקן גם כל אותם י"א ארורים ג"כ לומר שגם בהם אין שום חסרון ואפילו חטא כבר שכבר נתגלה החסרון בפועל הוא יכול להתגבר נגד זה בכח התשובה שיתוקן החסרון שבשורש וממילא יתוקן הקודם ג"כ: