מחשבות חרוץ · פרק ו׳, ג׳

וששון זו מילה היינו שלימות המדות ששרשם וסיומם ביסוד דזהו עיקר שלימותן בשמירת גדר ערוה, דדור המבול שפרצו בו יצאו מכלל מדת דרך ארץ הקודמת לתורה ונאבדו מן הארץ, ועל כן זהו האות לבני ישראל ולא נקרא הערלה אלא על שם אומות העולם דלהם אין שלימות בזה כלל דאין קרוין אדם, וניתן לאברהם אע"ה קודם מתן תורה המצוה הראשונה של בנין אומה הישראלית שהוא כמו הדרך ארץ שקדם לתורה, ודבר זה הוא אצל בני ישראל בתולדה שהרי אפילו ערלי ישראל נקראו מולים (כמה שכתוב נדרים ל"א ע"א) שכבר נולדו מזרע אברהם יצחק ויעקב הנימולים והם שרשם כך ואז נתברר זה, והמשכת גילוי אותה קדושה לדורות הוא על ידי משלוח מנות איש לרעהו דדבר זה הוא שלימות המדות שישנו באומות העולם למראית העין, דגדר ערוה וקדושת הברית אין בהם כלל, כי כלל שתי המדות הם חלוקות לשתים נגד שתי הקצוות חסד וגבורה שמפסולתם נמשך שתי היצרים דקנאה ותאוה והם שתי הפכים דמי שהוא בעל תאוה הוא טוב לבריות, וזהו אצל האומות יש למראית עין מי שעינו טובה לבריות ויש לו אהבה להם, וזהו ענין מצות משלוח מנות לומר דגם זה הוא באמת רק בישראל לבד, דהאהבה ועין טובה שלהם לריעיהם הוא גם כן רק לאיזה כונה להנאת עצמם כאהבת נשים, מה שאין כן בישראל שעושין גם זאת רק לשם שמים ומפני שהש"י ציוה על זה או שחכמינו ציוו על זה והכל רק לעשות רצון השם יתברך ולשם שמים, ויקר זו תפילין היינו שלימות המעשים מה שנושאין עליהם עול מצות זהו מצות תפילין שמקשרין הראש שהוא ראש הגוף והיד שהוא כלי המעשה והפעולה יהיה קשור ומשועבד להשם יתברך ולעול המצות האמורים בפרשיותיהן שעל זה נאמר וקשרתם וגו' רצה לומר עול המצות יהיו קשורים לאות ולזכרון שלא תשכחם, ודבר זה הוא יקר דבר יקר כי השלימות במעשים הוא דבר יקר מאוד בעולם הזה, דאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה וגו', אלא דליהודים היתה זה דעמך כולם צדיקים שהשם יתברך יעיד עליהם שכל מעשיהם לשם שמים, וזהו ג"כ עדות התפילין דשם ה' נקרא עליהם ועל ידי זה ויראו ממך, דהאומות עצמן יודעים שאין בהם שום שלימות במעשים כלל ואין מתפארים אלא בשלימות במדות, ותפילין דמארי עלמא כתיב בהו מי כעמך ישראל גוי אחד דהשם יתברך מעיד על כן, וזה היה הבירור אז מצד השם יתברך שהעיד עליהם כן, וההמשכה לדורות בפעל הוא במצות מתנות לאביונים כידוע דצדקה נקרא סתם מצוה בכל מקום במדרש, וכל צדקה וחסד שאמות העולם עושין הוא לגרמיה וכמה שכתוב בבבא בתרא (י' ע"ב) דהוא חטאת להם והיא לבדה מצוה שישנה גם אצל אומות העולם ואצלם הוא חטאת ואצל ישראל היא מצוה, ועל כן נקרא מצוה סתם והוא שורש לכל המצות מעשיות, וצריך לזה סייעתא דשמיא וכמה שכתוב בסוכה (מ"ט ע"ב) דלא כל הרוצה לקפוץ קופץ ומה יקר חסדך וגו', שזה דבר יקר בעולם הזה שלא כל מה שאדם חושב שהוא מצוה היא מצוה, רק צריך שהשם יתברך יעיד עליו שהוא מצוה, ובפורים דכל הפושט יד נותנים הרי הכל מצוה ואינו דבר יקר אז כלל כיון דכך המצוה בפירוש ליתן לכל הפושט יד והכל נחשב למצוה, על כן על ידי זה זוכים ליקר זה שעל ידי שלימות המצות, ובזה נשתלם שם ההוי' בקומת הנפשות דבני ישראל הדבקים בשם ההוי' ונעשית המלחמה בעמלק ומחייתו (מ"ה) בכל דור ודור בפורים על ידי המצות שבני ישראל עושים בו, ופועלים להוציא דמיונות מהלב ומוח על ידי האורה דמעט מהאור דוחה הרבה מן החושך שהוא הדמיון והשמחה, דהדמיונות בא מעצלות ושינה ותרדימות מחשבות האמיתות, וההתבוננות והשמחה מולדת זריזות והתעוררות, וששון ויקר הם המחשבות הקדושות הנכנסות אחר כך ונמשכות מהאורה והשמחה, ולהמשיך גם כן בכל כחות הפעולה והמעשים עצמן קדושה וכונה לשם שמים בכל דבר: