מחשבות חרוץ · פרק ד׳, ב׳

וזהו הגאולה דחודש זה שלא היתה גאולה שלימה כדניסן דאכתי עבדי אחשורוש אנן, (כמו שכתוב מגילה י"ד ע"ב) רק הראנו השם יתברך דגם בעבדותנו לא עזבנו ודאני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם, שאף דמיוני עולם הזה של בני ישראל אינם נפרדים מהשם יתברך דאף שלא זכה עדיין לגאולה שלימה להיות חרות מיצר רע לגמרי עד שכל דמיונותיו גם כן יהיו רק בדביקות השם יתברך ועד שבחלומו גם כן הנה ה' נצב עליו שיזכו לזה כל זרע יעקב לעתיד כמה שכתוב בחוריכם חלומות יחלומו, היינו שכל דמיונותם יהיה גם כן כדמיונות של נביאים שהוא בדביקות הגמורה כביכול בהשם יתברך שאי אפשר לכל אדם לזכות לזה בשלימות גמור ובתמידות בעולם הזה, מכל מקום יכול כל אחד החפץ להתקדש ובא לטהר לזכות לאתחלתא דגאולה שהוא השער אשר צדיקים יבואו בו דרגא דיוסף הצדיק שהיה בכל דמיונותיו כונה לשם שמים, שמה שרצה להיות מלך ומושל כדברי אחיו היינו לשם שמים להמשיך שפע ופרנסה להם על ידו, שידע שהוא הצינור של השפעה כידוע שכל השפעות הוא דרך היסוד, וכן היה אחר כך המשביר בר ומכלכלם, וזהו התרעא לאעלא גו מהימנותא על ידי מדריגת היראה השורפת כל חמדות רעות, וזה שאמר לאחיו זאת עשו וחיו את האלקים אני ירא היינו שהוא שהביא דבתם רעה חשדם לשקועים בחמדות עולם הזה, והג' דבות הם נגד ג' כללי ההשתקעות ברע שבעולם שהם הקנאה והתאוה והכבוד, קנאה הוא מצד הכעס הוא מפסולת הגבורה מזה נמשך אכילת אבר מן החי שזה בא מאכזריות הנמשך מהכעס מדת הבעלי חיים הטורפים, ונבוכדנצר תלש ארנבא חיה (כמה שכתוב נדרים ס"ה ע"א) שהוא נמשל לאריה כמו דוד המלך ע"ה שנקרא גם כן אדמוני אלא שהיה עם יפה עינים שאינו הורג אלא מדעת סנהדרין והוא מדת אריה וגבורה דקדושה, מה שאין כן נבוכדנצר שהיה מצד הקליפה ופסולת הגבורה על כן אכל אבר מן החי, והוא חשד גם הגבורה דיהודה חס וחלילה כן, ובתאוה מה שאמר שנותנים עיניהם בבנות הארץ חשד כן לשמעון שהרגיש בו מעשה דשטים דהיה רובן משבט שמעון וגם נשיא השבט שלו, ובדבר זה הוא שורש השתקעות הדמיון כנודע, וכן שמעתי דשטים מורה לשון שטות שלעתיד יתרפא דמעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים היינו אחר זביחת היצר רע דנקרא לבן דאתלבן כמו שכתוב במדה"נ (חי' קכ"ח ע"ב) וכמו שאמרו ז"ל (שם קל"ז סוף ע"ב) על פסוק לב בשר שיהיה רק לב להוציא בשר, והארון היה מעצי שטים דזהו העצה דמשכהו לבית המדרש להמשיך החשק והתאוה שלו לדברי תורה שהם נחמדים וגו' שיש בהם כל מיני חמדה. והדמיון הוא מצופה זהב מבית ומחוץ היינו תוקף היראה הקדושה המבטלת תאות רעות. ועל כן שמעון ולוי אחים מחוברים יחד תמיד כי באמת עצמיות שמעון היה ממש היפך מזה דהוא ראש המקנאים על הזנות דבני נכר דשכם ונתחבר שם עם לוי שבו כח התורה כמה שכתוב יורו משפטיך ליעקב ובאת אל הכהנים הלוים שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו וכדומה, ומשרע"ה שהתורה נקראת על שמו יצא ממנו, וזמרי בא למשה רבינו ע"ה בטענת בת יתרו מי התיר לך שפירשו בו קמאי דבא בטענה שמכיר שגם היא ראויה לו כצפורה למשרע"ה, וכנודע מטעם האריז"ל שהיה בה נשמת דינה וחשב שגם הוא כל תאות שלו על פי התורה, ובירור התאוה הוא על ידי הקנאה שהוא היפך התאוה וקנאים פגעו בו, ומכל מקום שורש שמעון הוא המחובר ללוי להיות כל חמדותיו שקועים בדברי תורה וע"כ נחשב זה לדבה רעה, ושמזלזלין בבני השפחות הוא מצד רדיפת הכבוד זהו נגד לוי שכן מצינו דחשדו למשרע"ה שהוא הנבחר משבט לוי כי תשתרר עלינו וגו', דשבט לוי זכה לכבוד דכבוד חכמים ינחלו כי בהם שורש החכמה והתורה וממנו הכהנים שזכו לבגדי כהונה לכבוד ולתפארת, ובו שורש הענוה כמה שכתוב בתורה על משרע"ה כמדתו יתברך במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, דפן הוא מדת הקדושה דהכבוד הוא רק לבוש וכמו מאני מכבודתא ובגדי כהונה, דמי שפנימיותו הוא בתכלית העניוות ובורח מן השררה השררה רודפת אחריו והיא אצלו רק כלבוש כיון דעצמותו אדרבא בורח מזה ועל דרך שנאמר בהשם יתברך גאות לבש, ורבי דענוותנא הוא כמה שכתוב סוף הוריות וסוף סוטה ציוה לבנו בהנושא (ק"ג ע"ב) נהוג נשיאותך ברמים. וכן רשב"ג דהיה מג' ענותנין כמה שכתוב בהפועלים שנה המשנה דכשהנשיא נכנס כו' כמה שכתוב בהוריות (י"ג ע"ב) וחשדוהו שם דדרש לכבוד עצמו, כי לעולם לעיני בני אדם בעלמא דשיקרא נראה היפך האמת ועל כן חשדו גם כן למשרע"ה שחפץ להשתרר וכן חשדם יוסף בזה וזה היה באמת דמיון, רק לפי שראה שנתברר דגם דמיונותיו אמת ושנשתחוו לו חשב לתקנם במה שחשדם ולהכניס בהם חיות של קדושה, דוחיו רצה לומר חיים אמיתים שהוא היפך הדמיון על ידי שהוא ירא אלקים יוכל להכניס בהם חיות כמה שכתוב (ברכות ו' ע"ב) מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, היינו שיוכל להכניס חיות בשומע על ידי דבוריו שהדבור בו חיות האדם כמה שכתוב לנפש חיה לרוח ממללא, אלא שהסכל ירבה דברים דברי מותר שהם דברים בטלים רצה לומר שאין בהם חיות, אבל ירא שמים הוא המוגדר מפני פחד ה' החופפו שכל פעולותיו ודבוריו כרצון השם יתברך דעל ידי זה יש בהם חיות כטעם ואתה מחיה את כולם יוכל בדבוריו וכן בפעולותיו להכניס חיות גם כן באחר: