מחשבות חרוץ · פרק כ״א, ג׳

והנה ידוע ב' ההי"ן דשם הוי"ה הם ב' שבתות. ומצד הש"י מעילא לתתא שבת עליונה קודמת ל"ו ימי המעשה ושבת תחתונה באה אחריהם. אבל מצד השגת ישראל מתתא לעילא הוא בהיפך מתחלה משיגים קדושת הש"י השוכן אתם בתוך טומאותם ובמדריגה תחתונה. ואחר ההשתדלות יגיע לשבת העליונה בבינה שבלב שנברא בהם לב טהור מכל טומאה. וזהו השבת הגדול תרעא דחירו דיובל הגדול הבא אחר שבע שבתות השנים שיש בהם ז' שני שבת שהיא השביעית שבכל שמיטה שגם היא צריכה לבירורים וזיקוקים ז"פ. ונגדם היא ג"כ שמיטה הז' ז' שנים שהוא בירור קדושה זו הבאה אחר ההשתדלות ואז זוכה אח"כ לשנת היובל שהוא שבת העליונה. ולכך בפסח הי' מורא גדול דגילוי שכינה במצרים במקום טומאה ואח"כ היו צריכים לזיכוך כל הז' מידות בז' השגת ואח"כ הבינה שבלב הי' זוכים לתרעא דחירות בקבלת התורה דא"ת חרות אלא חירות כו' (עירובין נ"ד א') ובאבות (פ' ששי מ"ב) דאין נקרא בן חורין אלא העוסק בתורה. וע"כ לא נאמר בשבועות חטאת דאז כבר נטהרו מכל חטאתם וזה מצד השגת בנ"י. ומצד הש"י הי' בהיפך כנ"ל היינו דכאשר נתעורר למעלה אור הבינה להתגלות לא הי' אפשר להתגלות בעוה"ז אלא בסתר המדרגות ובהתלבשות המדרגות עד מדרגה התחתונה שהיא המתגלית בעוה"ז. ולפי שההתגלות בהעלמים אינו עדיין אור בהיר בלב אלא במדרגת אור הלבנה נגד אור החמה דלית לה עדיין אור מגרמי' ועצמותו כלום רק מה שהש"י מאיר לו לשעה ומיד שנסתלק אותו אור נשאר בחושך. משא"כ כשהש"י מאיר באור מדה האחרונה שלו הסמוכה למדרגות התחתונים תוכל להתצמצם בקרב לבבם. כדשז"ל בשהש"ר ע"פ ולבי ער דהקב"ה לבן של ישראל דכתיב צור לבבי וגו'. שיש אור עצמיי בקרב הלב שא"א ליחשך וזהו השגת הבינה שבלב כידוע דרגלי כל מדרגה עליונה נעשין מוחין למדרגה שלאחרי' המקבלת ממנה. והם ב' הקדושות דלילי שבת ויומו שהם אור הלבנה והחמה. כי בכל שבת עצמו יש ג"כ ב' הקדושות. כידוע דבכל מדריגה כלול כל המדרגות וכן בכל החלקים והפרטים עד אין קץ. וגם ג' סעודות שבת הם נגד ב' מדרגות הנזכרים וא' הכוללם כי כ"ד אחר שמתחלק לפרטים אז הוא חוזר להכלל בכלל א'. וכן הוספת הקדושה בשבת ע"י המן שלא ירד בו שאז נצטוו ביום הששי והכינו וגו' להיות חול מכין לשבת זהו ג"כ דוגמת השבת הב' אחר הכנת ו' ימי המעשה ואחר השבת דאפקוד במרה שהי' השבת הא'. ובשבת דמרה עצמו קודם המן הי' ג"כ ג' שבתות כי פסח שיצאו ממצרים הי' ביום ה' כמ"ש שבת פ"ז ב' וז' ש"פ ביום ד' והסיען מים סוף והלכו דרך ג"י עד מרה והוא יום ה' ו' ז' וניתן להם שם שבת והוא עוד ג' שבתות עד יום א' שאחר ט"ו באייר שירד המן ולא כמ"ש תוס' שם ד"ה כאשר שהי' רק שבת א' ע"ש. והם הניחו בקושי' הא דאלמלא שמרו ישראל שבת א' כו' ע"ש. ולפמ"ש י"ל דשבת דמרה היא רק הקדושה דקבוע וקיימא שמצד הש"י לבד שאין שום מבוא להשתדלות אדם להגיע לזה. ומ"מ גם לזה יש ב' מדריגות. כי לעולם כ"ד כלול מהכל. דמ"מ אחר שקבלו ישראל ע"ע לשמור ולעשות יוכלו לטעום בשבת האחרת הקדושה יותר ועוד אח"כ הג' הכוללם כנ"ל. ובמן הי' התגלות קדושת שבת שע"י הכנה וגם לזה הי' צריך עוד הפעם לכל ישראל מצד מדריגתם שיהי' שבת קודם לימי המעשה שיעבור קדושת שבת עם כח הקדושה שיש בו ע"י הכנה ובזה יתן להם כח להכנה אח"כ. ומצד קדושה זו דשבת הבאה ע"י הכנה שהוא כח ישראל בהשתדלותם והכנתם לבוא לקדושה זו. הוא שהיו זוכים שלא ישלוט בהם שום אומה ולשון דבזה הוא שנשתנו בו מכל אומה ולשון. אע"פ שהשבת קדושה קבוע וקיימא מימי בראשית בברייתו ש"ע והכל מעשה ידיו ובריותיו אלא שישראל זוכין להיות לחלקם ע"י ההכנה. וע"כ אז נצטוו בעונג שבת אכלוהו היום וגו' וג' סעודות דג' היום. וגם א' אח"כ ראו כי ד' נתן לכם השבת להיות שלכם ומתנת חלקיכם וזהו שבת א' דמן אחר ההכנה. ולא קשה גם קושי' ב' דתוס' שם אפילו נודה לדבריהם דיום השביעי שיצאו ללקוט הי' שבת שלאח"כ ולא ביומו [דאינו מוכרח כ"כ בלה"כ.] מ"מ שפיר נקרא שבת א' שהי' אחר הו' ימי המעשה שבאו אחר שבת הקודם וכמ"ש. וזה הי' השבת האחרון דימי ספירה שלהם שלפני השבת שבו ניתנה תורה דאז ניתן להם השבת במתנה גמורה בכלל כה"ת ונחקק בלוחות להיות חקוק וקבוע בלבבות דבנ"י להיות אות ביני וביניכם וגו'. וזהו השבת הג' שמהשבת דמן הכולל הכל כל הקדושות הפרטיות יחד ליחקק בלב וזהו החקיקה דחרות דקרינן חירות לזכות לתרעא דחירות דשבת העליונה: