מחשבות חרוץ · פרק כ״א, ב׳

אבל נ"ל דפשטי' דקרא בפרשת אמור וספרתם וגו' שבע שבתות וגו' תספרו חמשים יום נדחקו בו ג"כ הלא אין הספירה נ' יום. ובלא"ה יש לדקדק בלה"כ עד ממחרת השבת השביעית נ' כמיותר. ונ' כידוע ענין הספירה דוגמת ספירת נקיים דאשה. (זוה"ק ח"ג צ"ז א') לזכך ולטהר כל מדותיו שהם ז' כל אחד כלול מז' ויום הנ' הוא נגד הבינה שבלב שמשם נמשכין כל המדות. וביצי"מ היה התגלות שלא בדרך הדרגה ועל זה רמזו בשיר השירים רבה על פסוק מדלג על ההרים מקפץ וגו' דאף שלא היו ראוים לכך האיר השם יתברך עיניהם על ידי הגילוי שכינה שהיה בלילה הזה דעברתי בתוך מצרים אני ולא השליח על ידי זה לכל בנ"י היה אור בכל חדרי לבבם מאור שכינתו ית' שדחה כל החשכות מהלב שהיו משוקעים בו ונזדכך הכל. רק שזה היה רק לשעה מה שהאיר השם יתברך בלבם ואח"כ נתעלם אור זה. ועל זה הוצרכו למנות הימים עד מתן תורה שישובו להזדכך כן על פסוק השתדלותם. דאחר שהאיר להם השם יתברך בא' ש"פ אעל פסוק שנעלם. ידוע דכל אור שנסתלק מכל מקום הרשימו נשאר ועל ידי זה נקל להם לשוב להשיג אותו אור על פי כחם והשתדלותם. עד שחזרו וזכו למתן תורה שהוא מה שנתן להם השם יתברך אור זה להיות קבוע כך. שזהו מתן תורה שניתנה להם ממדבר מתנה שהוא במתנה להיות שלהם דהורידה לארץ וכמה שכתוב (על זה י"ט א'). בסוף נק' תורתו. דהאור תורה נקבע בקנין בלב אחר ספירת הימים שממחרת השבת דפסח. וזהו דקרי לי' במקום זה שבת כידוע דשבת הוא קדושה דקבוע וקיימא שהשם יתברך קידשו בבריאת עולם מיד בלא השתדלות אדם כלל. משאם כן יו"ט דישראל מקדשי דהוא על הניסים דזכו להם ישראל בהשתדלותם. ואף פסח בכלל כל היו"ט דיצי"מ זכו לה ישראל על ידי שזעקו לד' ושמע צעקתם. אבל מכל מקום תוקף התגלות האור שהיה בו שהגיעו כ"י מיד מתוך תוקף הקטנות שהיו שם בעבודתם בחומר ולבנים ושאר מיני שיקוע שאז"ל (ויקרא רבה פכ"ג) הללו עועל זה ושהיו במ"ט שערי טומאה. לתוקף הגדלות דגלוי שכינה בלב כל אחד וא'. זה לא היה מצד השתדלותם רק השם יתברך באהבתו ובחמלתו פסח ודלג על סדר המדריגות הראוי לאדם המגיע בהשתדלות. ומנין ימי הספירה היה להתגלות האור הגדול שיש בפסח שלא מצד השתדלות והוא הנקרא שבת. ומונין שבע שבתות היינו בכל ז' ימים יש ג"כ שבת דאחר כל ההשתדלות מה שנקבע בלב להיות כן אינו אלא מהשם יתברך. ועל זה היה במתן תורה כפיית ההר כגיגית לומר שהוא בע"כ ושלא מרצונם השם יתברך קובע בהם קדושה זו. ומכל מקום צריך ההשתדלות בימי הספירה קודם וכמו לעתיד נא' בחמה שפוכה אמלוך עליכם וכל כי האי רתחא לרתח ולפרוקונו (ר"ה ל"ב ב') אלא שצריך ההכנה מימי הגליות מקודם. ועל דרך שנאמר מגילה ו' ב' יגעת ומצאת ומציאה אינה אלא בהיסח הדעת כמה שכתוב סנהדרין צ"ז סע"א. אבל אחר כל היגיעה אינו אלא במציאה כי בכל עמל אדם ויגיעתו אי אפשר לו להגיע לשום ד' של קדושה שיהיה נקבע בלב. ועיקר הד' מציאה אלא שאינו בא אלא אחר היגיעה. וכמה שכתוב כי לקח טוב נתתי לכם שהתורה היא במקח ובמתנה כמשאז"ל (שמו"ר פכ"ח) והיינו דמצד יגיעת אדם תחלה הוא כאלו במקח זוכה בה אבל סוף הוא רק במתנה. ואחר כל השתדלות אדם בו' ימי המעשה הוא נקבע אח"כ בלב בשבת בקדושה דקביע וקיימא הבא מצד השם יתברך בלא השתדלות אדם כלל. וע"כ כל יו"ט דישראל מקדשי נקרא ג"כ שבת שאחר השתדלות ישראל השם יתברך קובע בו קדושה שלו. ויש שמונה ו' ואח"כ מקדש הז' כברייתו של עולם כמה שכתוב בשבת ס"ט ב'. היינו כפי סדר הראוי להשתדלות האדם הנברא בדמות העליון. ומקדש א' ואח"כ מונה ו' כאדם הראשון כי צריך אתדל"ע הקודמת דלולי זה לא יוכל להשיג בהשתדלות וכמו ימי הספירה שהם אחר שבת דפסח הנזכר. ועל זה הוא הקדמת אנכי ללא יהיה לך במתן תורה שבא שלא בדרך ציווי דאהתחלת אמונה לא שייך ציווי דאם לא יאמין לא ישמע לציווי. רק התחלת האמונה הוא מהשם יתברך ששופע בלב בנ"י להיות מאמינים ומשיגים אור זה דאנכי כו' ואז אח"כ יוכל לבוא בהשתדלות דמצות התורה. וכך כשבראו הש"י לאדה"ר הכניסו ליום השבת מיד לקלוט הקדושה הגדולה שבו כדי שיוכל אח"כ להשתדל בימי המעשה שיגיע לזה אח"כ בשבת הב' ע"י השתדלותו. וזהו הב' שבתות שא' שבת קי"ח ב' דלאמלא משמרין כהלכתן כו'. וכך בתחלת נתינת השבת לישראל גבי המן דבירכו וקידשו במן כמ"ש בברא"ר פי"א ע"פ ויברך ויקדש נאמר למרע"ה ביום א' והי' ביום הששי והכינו וכו' והוא אמרה לישראל ביום ו' ואע"פ שאז"ל דנענש ע"ז כמ"ש עד אנה מאנתם וגו' כמשאז"ל והובא ברש"י מ"מ הוא הביא בעצמו ג"כ אח"כ שם מאז"ל ב"ק צ"ב א' ע"ז דבהדי הוצי כו'. והיינו דודאי משה לא במרד ח"ו או בשכחה לא שם על לב לאמרו רק דהוא ידע והכיר מדריגת ישראל שלא יוכלו להגיע בהשתדלות' להשיג אח"כ קדושת שבת ע"י השתדלותם רק כאשר יבוא להם תחלה קדושת שבת הראשונה מצד הש"י. ורק לו נאמר מיד ביום א' כי הוא כבר הי' בו אור קדושת שבת א' מקודם והי' די לו הקדושה דשבת דאפקוד מכבר במרה כמ"ש בשבת פ"ז רע"ב שקדמו. ומ"מ בהדי הוצי כו' שהי"ל להכניס קדושה זו גם בלבם בהיותו עומד סמוך להם ובהדי הדדי קיימו ואז הי' יכול לומר להם ג"כ ביום א' ולא הי' חוטאין עוד בשבת הבאה: