מחשבות חרוץ · פרק כ׳, ו׳

והנה הגיאות והתפארות הוא בג' דברים חכמה וגבורה ועושר כמה שכתוב אל יתהלל חכם וגו' כל אחד בזאת וגו'. רצה לומר כשמשמש בג' דברים אלו בכדי להשכיל ולדעת השם יתברך אז יש להתהלל בהם וכמה שכתוב אשה יראת ד' היא תתהלל וזולת זה אין להתהלל כי הוא שקר והבל ושלמה המלך ע"ה נתברך בשלשתם. ועיקר מבוקשו היה על החכמה שזה היה העיקר אצלו כי הוא לא נתכוין רק ליראה את ד' שזהו עיקר מדת המלכות כידוע וכמה שכתוב (ברכות ל"ה רע"ב) מלך כיון שכורע שוב אינו זוקף. ולהשכיל ולידע אותו ית' וזהו על ידי החכמה וההשגה והכרת השם יתברך. והשם יתברך הוסיף לו גם עושר גם כבוד וכבוד הוא נגד מעלת הגבורה כי עיקר הגבורה הוא נגד אויבים ובמלחמה. והוא היה איש מנוחות [שכל ימיו קדוש בקדושת שבת ויו"ט שהם ימי מנוחה מהשתדלות וכמו שנתבאר לקמן. שהיו כן כל ישראל אז בתכלית השלימות כהוראת שמו.] ושלום ושקט בימיו כמה שכתוב דה"א כ"ב ובמקום אחר ה' ושלום הי"ל מכל אויביו ואם כן אין תועלת בגבורה. אבל עיקר תועלת בגבורה שהכל נכנעים לו והוא היה לו זה וכמה שכתוב כי הוא רודה בכל וגו' ושלום וגו' שלא על ידי גבורת מלחמה רדה בעמו רק בשלום היו הכל נכנעים לו וזהו הכבוד שבירכו השם יתברך בו. וכ"ה מבואר בלה"כ מ"א ג' ולא שאלת לך ימים רבים וגו' עושר וגו' נפש אויביך וגו' וגם אשר לא שאלת וגו' עושר גם כבוד וגו' והארכתי וגו' והנה הכבוד שנתן לו הוא במקום נפש אויביך דלא שאל. ולא א"ל שיכבשם במלחמה רק שיהיה לו כבוד דמעצמם יהיו הכל נכנעים לו ומלאך רע בע"כ יענה אמן כי עיקר הגבורה בכבישת היצר ויש ב' דרכי כבישה לאכפייא ולאהפכא. ודוד המלך ע"ה כבשו במלחמה שהרגו בתענית והיו הכל יראים ממנו. כי כפ"מ שהאדם כובש תאות גופו כך כל העולם נכבש לפניו. ושלמה המלך ע"ה כל אשר שאלו עיניו לא אצל מהם כמה שכתוב ע"ע בקהלת (ב' י') והלך אחר כל חמדות עולם הזה. אבל הכל בקדושה עם הידיעה שעל כל אלה יביאך האלקים במשפט. וכל תענוגיו היה דוגמת עונג שבת שהכל בקדושה וכמו שנתבאר לקמן דע"כ נקרא איש מנוחות שהיה כל ימיו דוגמת שבת וזהו מעין עוה"ב דשם אין לא אכילה וכו' רק כו' ונהנין מזיו השכינה שהוא אכילה ושתי' רוחנית וכך ההנאות דשבת וכן כל ההנאות של שלמה המלך ע"ה וזהו לאהפכא שיהיה נעשה המר מתוק. וזהו השלום שהי"ל שלא היה צריך לניצוח מלחמה כלל. והאשת זנונים רוצית לעולם להתדמות לאורח חיים כקוף בפני אדם. וזהו המשתה דאחשורש להיות אוכלים ושותים ושמחים בהראותו את עושר וגו' ואת יקר וגו' שהי"ל גם עושר וגם כבוד בשלוה שאין צריך למלחמה. אבל העיקר שהוא החכמה שזה היה עיקר שאלת המבוקש עושר וכבוד ומלך טיפש היה וגם למ"ד מלך חכם היינו בחכמה אנושית. ושניהם אמת דודאי זלעו"ז היה גם בו חכמה אנושית אבל על האמת הוא טפשות: