מחשבות חרוץ · פרק כ׳, י״ז

ורבי הוא סוף התנאים מייסדי התושבעל פסוק וכוללם יחד בחיבור המשנה שעשה שהוא יסוד כל התושבעל פסוק וכולל הכל וכידוע דכמו שליכא מידי דלא רמיזא מאורייתא. ה"נ ליכא מידי מתושבעל פסוק דלא רמיזא בחיבור המשנה וכיון בזה לכונן קומת המלכות כידוע ורמוז בוי"ר (פ"ז) על פסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם דעל ידי לימוד המשניות יהיה קיבוץ גליות. דהוא אתי מדוד ע"כ היה כל השתדלותו בזה. וכל אחד בסנהד' צ"ח סע"ב אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש ולא בחנם נקטוהו למשל רק מסתמא היה הוא ראוי להיות משיח אילו היה הדור זכאי. וגם הוא חי וקיים כמשמעות עובדא דכתובות ק"ג סע"א דאתי כל בי שמשי. ונטע נטיעה של שמחה בפורים להורות נתן דאעל פסוק ששמחתו גדולה מקבלת התורה דפורים. עדיין אין השמחה שלימה להיות בנייחא גמורה כיו"ט כל זה דאכתי עבדי אחשורש אנן ולא נעקר עדיין ט"ב וי"ז בתמוז. דאף שנאבד נבוכדנצר המחריב הא' כל דעדיין קלי' אחשורש קיים עדיין הגלות קיים. שלא לחנם נקטו בגמרא י"ד א' הלשון אכתי עבדי אחשורש אנן ע"ע אף דכבר אבדה מלכותו וממשלתו מכל מקום אותו חלק רע השייך לא נאבד מן העולם לגמרי עדיין כל זה שאין הגאולה שלימה. כי מפרעה היה גאולה שלימה דשם היה הגלות בעבדות וכבר יצאנו מעבדות לחירות. ואעל פסוק שאנו בגלות ועבדים למלכי איסור והיתר אינו דרך עבדות גמור כבמצרים. ואפילו מי שמשתעבדים בו עבודת עבד בפרך הוא בן חורין מצד התורה שבקרבו שכל העוסק בתורה הוא חרות מהכל. ולפיכך מעבדות דפרעה כבר יצאנו ואין עוד בעולם משניתנה תורה ונבחרנו לעם ד'. אבל עבדות דאחשורש אכתי ישנו כל זה שאנו בגלות תח"י מלכי איסור והיתר ואחשורש הוא שורש המלכות הרשעה היינו הקלי' דמלכות דס"א שלעומת מלכות שלמה המלך ע"ה בקדושה. ועכל אחד ג"כ בכתובות נ"א סע"ב הא במלכות אחשורש נקטוהו למשל על מלכות גדולה דאיסור והיתר. אף די"ל לפי שאחשורש קיבץ בתולות לזנות שם היה אדרבא לישא א' מהם ול"ש דודאי לא ישאנה ודרך שבי' לא מצאנו בו. אבל שורש המלכות הרשעה כאשר היא בכל תוקף כבוד ויקר עושר וגדולה נקראת על שמו. ואף בזמן בית ב' נשארו רוב ישראל בגלות ת"י מלכי איסור והיתר. ואלו עלו כולם כחומה ויצאו מכלל עבדי אחשורש ומלכי איסור והיתר היתה באמת גאולה שלימה של"י עוד רקב שולט. אלא שלא עלו כולם ומיום שגלו בחורבן א' לא יצאו כלל ישראל מכלל גלות עדיין. וזהו הרחיצה די"ז בתמוז שהשתדל להקל עול הגלות שבעבורו נקבעו הצמות של"י עכמה פעמים שמד חס וחלילה. ואח"כ ביקש לעקור ט"ב לגמרי על ידי שחל פ"א בשבת ונתאמץ אז על ידי קדושת שבת החופפת עליו להיות נדחה לגמרי ושיהפך לששון ושמחה. אלא שלא הודו לו חכמים כי לא הגיע הקץ עדיין. והתחלתו בעסק זה דעקירת ט"ב היה על ידי הנטיעה דפורים שהנטיעה של שמחה הוא להראות שמחתו ביום זה על ידי הנטיעה שרומז לדברי תורה ולקיבוץ ת"ח וכמה שכתוב בתענית ז' א' כי האדם עץ השדה כו' אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל. וא' שם אח"כ למה נמשלו דברי תורה כעץ כו' קטן מדליק את הגדול כו'. וז"ט מה שכתוב ר"ה ט"ז ריש עמוד א' בעצרת על פירות האילן. ועיקר שמחת הפורים שלו היה שזכה על ידי זה לאותה הנטיעה של שמחה שזכה לה בישיבה הגדולה של ת"ח שהיה לו. באותו דור היה כל כנסיית חכמ"י אצלו. דעכל אחד גיטין נ"ט א' דמימות משה ועד ר' לא היה תו"ג במקום א' וכן מרבי עד ר' אשי כי ליסוד התורה הכרח שיהיו כל הת"ח יחד תחת ראש ומנהיג א'. אם לתורה שבכתב בימי משה וכן לתושבעל פסוק בימי רבי ור' אשי מיסדי המשנה והתלמיד שהוא פירוש המשנה שהם כללות התושבעל פסוק שבידינו. וזהו הנטיעה ש"ש שלו בפורים. ועיקר שמחתו על ידי עשיית מלאכה דייקא כי אלו היה גאולה שלימה והיה נכלה הרע לגמרי מן העולם אין רבותא מה שקבלו התורה מאהבה ושמחה אחר שאין שטן ופגע רע להסית ולמנוע. ובזה היתה שמחתו יתירה שאעל פסוק שלא היה עדיין גאולה שלימה להיות בנייחא גמורה ואכתי עבדי אחשורש אנן. והשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות הם המעכבים בידינו לעשות רצונו ית' כמה שכתוב ברכות י"ז ריש עמוד א' עכל זה אנו זכינו לקבלת תורה מאהבה ולהתייגע בתושבעל פסוק עד שבימיו נשלם שלימות התושבעל פסוק בחבור המשנה שפשטה בישראל להיות דוגמת התורה שבכתב. וזהו עיקר יתרון האור כאשר הוא בא מתוך החושך וכמה שכתוב ג"כ בתנחומא פרשת נח על תושבעל פסוק על פסוק העם ההולכים בחושך ראו אור גדול ועל ידי זה הכח רצה לעקור ט"ב דגם כי יתנו בגוים אף בהיותם נתונים ת"י הגוים ועבדי אחשורש עתה אקבצם: