מחשבות חרוץ · פרק י״ט, ט׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ושמעתי בשם אחד קדוש דרשי תיבות בסד"ם בסעודתא דדוד מלכא, וכפי הנראה יש בזה טעם לשבח, כי אותה סעודה דמוצאי שבת ידוע מה שאמרו דעצם הלוז שבשדרה שאינו כלה וממנה תחיית המתים שהוא קיים לעד אין נהנה אלא ממנה, דיש בכח אותה סעודה כח הקיום לעד, ועל כן נקרא סעודתא דדוד החי וקיים לעד, והוא מעין הסעודה דלעתיד שיהיה דהמע"ה המברך בכוס של ברכה על היין המשומר בענביו (פסחים קי"ט ע"ב), ואורח מברך (ברכות מ"ו ע"א) והוא הוא עיקר האורח טוב באותה סעודה שכל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילו, ואכילת שבת הוא טעם מן אלא שהוא רק לשעה באותה אכילה דשבת דוקא, וסעודה דמוצאי שבת היא דוגמת אסרו חג דהוא קושר קדושת החג עם שאר ימות השנה להמשיך אותה קדושה בכל השנה, וכן בסעודת מוצאי שבת קושר וממשיך הקדושה דיום השבת לששת ימי המעשה שיהיה הכל בקדושת המן, לחם שמלאכי השרת אוכלין שהיא קיום החיים לעולמי עד שאין בו מיתה. דבמלאכי השרת ליכא מיתה וכמה שכתוב בחגיגה (ט"ז ע"א) גבי שדים שלשה דברים כבני אדם ושלשה כמלאכי השרת, מתים כבני אדם, כי הם נקראים עומדים דליכא בהו הילוך מדרגות שיוכלו להתעלות מצד השתדלותם כי אינם בעלי בחירה, ומי שאינו יכול לעלות אינו יכול לירד ג"כ רק עומד במדריגתו, ואם מדריגתו הביאה לו חיים מהיכי תיתי ימות ואין מיתה בלא חטא (שבת נ"ה ע"א), ואף למאי דמסיק שם בתיובתא, היינו לענין חטא עצמו אבל הוא בחטא אדם הראשון ועטיו של נחש שיש מושרש בכל זרעו עד עת קץ שיתוקן הכל על ידי משיח בן דוד, ואז ישחט יצר הרע ויבוטל הבחירה ויהיו ג"כ עומדים ומחיצתם לפנים ממלאכי השרת ויבולע המות, ושבת דנקרא מתנה טובה בפרק קמא דשבת (י' ע"ב) כי הוא קדושה דקביעא וקיימא מהשם יתברך בעצמו בבריאת עולם בלא השתדלות אדם כלל, וגם יום טוב דישראל מקדשי נקרא שבת דאחר שקידשוהו ישראל וזכו לנסים שנעשו בהם חוץ לדרך הטבע, נמשך להם קדושה דקביעא וקיימא שלמעלה מהשתדלות אדם שהוא מצד דרך הטבע בהנהגת עולם הזה , ועל כן נקרא שבת ששובתין בו מהשתדלות, ועל כן שבת מעין עולם הבא (ברכות נ"ז ע"ב), ונקראת מלכתא (שבת קי"ט ע"א) דרגא דדוד המלך ע"ה שהוא המשכת שכינתו ית' ואור כבוד מלכותו בתחתונים כמו שהוא בעליונים, וזהו סוד העלאת העולמות בשבת כנודע ובאור פני מלך חיים, וכל קדושה בשעתה הוא הקבלה הנשפע לשעה, והקביעות בלב הוא אחר שנסתלק ממנו שאז נוהה אחרי', ומצד חשקו והשתוקקתו וגעגועיו על ההסתלקות הוא נבלע בלב, וכדרך שאמרו בקהלת רבה על פסוק דברי חכמים כדרבונות וגו' אימתי כשבעליהם נאספים מהם, אז נעשה כדרבון וכמסמור הנטוע וקבוע, וזהו הלויית המת לקלוט על ידי זה כח קדושתו ואורו שהופיע בעולם הזה בחייו, וכידוע הסוד דשביק לן חיים שחיותו נשאר בעולם הזה קבוע בלבבות בני ישראל, ובלויה שבוכין ונוהין אחריו הוא נקבע בלב, וכן לויה לתלמיד חכם שכשיוצא מהעיר פנה זיוה פנה הדרה וממשיכין הזיו והאור להיות נשאר על ידי הלויה, וכך סעודתא דמלוה מלכה שנוהה אחר קדושת שבת דאזדא מיניה, וכמה שאמרו בביצה (ט"ז ע"א) כיון ששבת וי אבדה נפש, ועל ידי זה ממשיך הקדושה שקיבל בשבת להיות נקבע בלבו גם בימות החול:
נחלת הכלל · R' Zadok -- Machshavot Charutz

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מחשבות חרוץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.