מחשבות חרוץ · פרק י״ט, ג׳

ואברהם אבינו ע"ה הוא שורש כל ג' מיני אהבות, ומכל מקום העיקר המתגלה ומתפשט אצלו ובולט בו ביותר מהשאר הוא אהבת הבריות בנטיעת אשל בבאר שבע להאכיל ולהשקות, ונאמר בו ג"כ משתה ביום הגמל יצחק, היינו כי אומות העולם במשתאות שלהם באים לידי זימה זה אומר מדיות נאות כו' (מגילה י"ב ע"ב), ועל כן הוא שעשה משתה לגוים היה המשתה ביום הגמל (עיין פרקי דרבי אליעזר פרשת כ"ט, והובא בתוס' שבת ק"ל ע"א), כי המילה הוא הסרת תאות הזימה והכניס גם בהם על ידי משתהו כח הסרת ומיאוס התאוה, וזהו מסטרא דיצחק דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא, ובו הוא תוקף התגלות אהבת התורה שהוא היפך התאוה, והוא עשה משתה לאבימלך כשאמר לו ראה ראינו כי היה ד' עמך, שהכירו והודו במציאות השם יתברך ואהבתו ליצחק ושורש דישראל, וזה כל שלימות והכרת האומות שיכירו וידעו דהשם יתברך אלקי ישראל, וכמו לעתיד דיהיו גרים גרורים (עבודה זרה כ"ד ע"א) ויאחזו עשרה אנשים בכנף איש יהודי אחד (זכריה ח׳:כ״ג) ויהיו עבדים לישראל, ויצחק אבינו ע"ה לפי שהיה במיטתו עדיין פסולת חשב דאפשר לקרבם לגמרי ושיתחברו עמו לגמרי להיות כמוהו, ועל כן עשה להם משתה, ונאמר שם אח"כ ויהי עשו וגו' ותהיין וגו' דהא בהא תליא, ועם כל זה לא נתגלית בהם עדיין תוקף אהבת השם יתברך והדביקות בו ית' לגמרי כי היה עדיין פסולת החוצץ, עד יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה שהוא לא מת (תענית ה' ע"א) ודבוק באלקים חיים לגמרי, כידוע דדבוק בשם הוי' והוא נגד ו' שבשם שהוא אות חיים ואות אמת כמדתו היפך עלמא דשקרא שבו המיתה, מה שאין כן באמת כמה שאמרו בסנהדרין באתרא דשמיה קושטא, כי בזה דבוק בד' אלקים אמת שהוא אלקים חיים, ועל כן הוא לא עשה עוד משתה לאומות העולם, ומכל מקום היה במשתה עמהם כמו שנאמר ויעש לבן משתה בהתחלת בנין הכנסת ישראל דגוי אחד, ולפי שהם גמלו חסד עמו שזהו שלימות האומות להיות גומלי חסדים לישראל, ועל ידי זה יש להם קיום גם לעתיד (ד)על ידי זה הוא ההתחברות עמהם, ולא מצד עצם דעצמותו ד' בדד ינחנו ואין וגו', רק מצד התעוררות והשתוקקות שלהם להתחבר וגם בסעודה שאכל עם בניו נאמר ויקרא לאחיו לאכול לחם ולא נקרא משתה, ויש סעודה שנקראת על שם הלחם כמו בלשצר עבד לחם רב, אף דלקביל אלפא חמרא שתי (מגילה י"ב ע"ב), עיקר סעודתו היה רק בשביל שמחתו דמטו שבעים ולא אפרוק (שם י"א ע"ב) ולא בשביל ההתחברות וההתקרבות, ועל כן נתייחס השתיה רק אליו ולא עליהם כבאחשורש דכונתו היה לקרובי רחוקים ובני מאתי' (שם י"ב ע"א) וזהו העיקר במשתה, ואף שהיה כדת של תורה אכילה מרובה משתיה (כמה שכתוב שם), היינו כי אכילה הוא קיום החיים וזהו העיקר, והשתיה הוא לשמחה שהוא התענגות ותוספות בחיים, ובלשצר התנשא במלכותו שהוא המלך הנותן קיום החיים לכל אומתו, ובזה יש לו מעלה עליהם ולא חיבור עמהם ובהתנשאות אין התחברות ועל כן הוא לבד שתה, ומשתה הוא התחברות גמור שאין התנשאות לאחד על חבירו וזהו כרצון איש ואיש: