מחשבות חרוץ · פרק י״ט, ב׳

ולפי שאז היה התחלת התעוררות אור אאע"ה להזריח בעולם שהוא התחלת בנין אומה הישראלית, שזהו שורש ויסוד הכנסת ישראל שחלוקים לשלשה מחנות נגד שלש אהבות הנזכרים, דלא כל אחד זוכה לכולם בעולם הזה, וכמה שאמרו סוף כתובות וכי אפשר לידבק כו', אף שנאמר ואתם הדבקים בד' וגו', זהו מצד מעמקי הלב ושורש נפשם הדבוקה בחיי עולם וקיימת לעד, מה שאין כן הגוף הכלה ונפסד בעולם הזה אין נגלה בו הדביקות הגמור שהיא האהבה הגמורה, וזהו מחנה שכינה שטמאי מתים משתלחים משם, כי המיתה הוא הוראת העדר הדיבוק הגמור לאלקים חיים מצד הגוף המבדיל לשעה בעולם הזה, ורק תלמידי חכמים שכל גופן אש כמה שאמרו סוף חגיגה יכולים לידבק באש אוכלה, ומחנה הלויה הם עוסקי התורה כמה שכתוב ובאת אל הכהנים הלוים, ועל כן ניתן להם המעשר כדי שיעסקו בתורה וזהו קדושתם, ועיין ברמב"מ סוף סדר זרעים ולא שבט לוי בלבד כו' ע"ש, וזהו מחנה של אוהבי התורה וזבים משתלחים משם הם בעלי תאות, כמה שכתב רמב"מ בהלכות איסורי ביאה שאין התאות מצויות אלא בלב פנוי מדברי תורה והתורה תבלין ליצר הרע (קדושין ל' ע"ב), עיקר יצר הרע היינו בתאות וכמה שכתוב בפרק עושין פסין שהכל יורדין על עסקי הנם, ובפגיעת מנוול שאין ניוול כתאות זימה חמת מלא צואה כו' כמו שאמרו ז"ל (שבת קנ"ב ע"א) משכהו לבית המדרש (סוכה נ"ב ע"ב), היינו להכניס חשקו בדברי תורה שהיא אילת אהבים, ודבר זה ג"כ רק בתלמידי חכמים והנלווים עליהם, ויש עמי הארץ ובורים גמורים שאין יודעים מאהבת התורה ג"כ כלום, אבל אהבת ישראל זה מושרש בכל נפש היותר גרוע מישראל מורשה מאאע"ה שהוא שורש היהדות, כמה שכתוב בבראשית רבה (פרשה כ"ד), דואהבת לריעך כלל גדול בתורה, ובפרק במה מדליקין לאותו גר דעלך סני כו' זהו כל התורה כולה, שאותו גר לא היה לו שייכות לאהבת התורה וכל שכן לאהבת הש"י, רק לאהבת חברים שכל הנלוה לבני ישראל ואשר בשם ישראל יכנו יש להם שייכות לזה, וזהו מחנה ישראל שאין משתלחים ממנה אלא המצורעים, הם הרעים לבריות בלשון הרע וצרות העין, ואף על פי שמכל מקום גם בהם בזרע ישראל בשורש מעמקי לבבם נטוע בהם אהבת ישראל, וכן נתברר על ידי ארבעה מצורעים שחוץ למחנה בשומרון דעל ידם בא תשועת והצלת כל ישראל ממיתת רעבון, מכל מקום כיון שבפעל בעולם הזה חטא במעשה המראה שאין בו אהבת ישראל, משפטו להשתלח ממחנה שלהם, והיינו רק מערי המוקפים חומה ולא מערי הפרזי, כי עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו, ועיקר מחנה ישראל הם המוקפים חומה, כי זה שורש כנסת ישראל להיות מעצור לרוחם וגדורים על פי התורה המגדרתם שלא לילך בשרירות לבם, שזהו דרך העכו"ם שלא רצו לקבל עול תורה ולהיות מוגדרים במעשיהם ומכל מקום גם בארץ ישראל גם ערי הפרזי הרבה, ואף על פי שאין נשמרים כל כך מהאויב כהמוקפים חומה לא יצאו מכלל ישראל, רק יצאו מכלל מחנה ישראל, כי המחנה הוא חיבור המפוזרים יחד להיות מחנה אחת, וכן החומה היא מקפת העיר להיות כולה כחדר ובית אחד, וזהו על ידי האהבה שהם גוי אחד, ואז גם החלבנה מתערב עם הלבונה (כריתות ו' ע"ב) ומתקבל לרצון, דחבור עצבים אפרים הנח לו (עיין בראשית רבה פרשה ל"ח ו') והיינו באהבה גמורה בפעל: