מחשבות חרוץ · פרק י״ט, י״ג

ומשרע"ה מצד עצמו השלים עצמו בכל שזכה גם לכהונה ומלכות, שהיה בישורן מלך וכלל לוי המלכות במדבר ושימש בכהונה גדולה בשבעת ימי המלואים, אלא שלא היה בהתפשטות הגמור אצלו והכהונה היה גם לו רק לפי שעה, כי כל עבודתו היתה רק בעבודה שבלב ובמוח ובלימוד התורה לבני ישראל ודרכי העבודה לא בעבודה בפעל במעשה, והמלכות לא זכה לזרעו, כי אף על פי שכל מלכות הוא מצד התורה כמו שנאמר בי מלכים ימלוכו, מכל מקום אצלם המלכות עיקר אבל אצלו התורה עיקר, ומצד התורה לא שייך ירושה לזרעו שהיא הפקר לכל, ואדרבא השם יתברך מקפיד שלא יאמרו התורה ירושה וכמה שאמרו (נדרים פ"א ע"א) מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים לצאת כו', ולפיכך לא הנחיל משרע"ה כתרו לבניו, לא מצד עצמו אף על פי שהאב זוכה לבנו בחכמה (עדיות פרק ב' משנה ט'), אלא שהשם יתברך לא רצה בכך מפני הדור שאינו כדאי והיו יכולים לטעות דתורה ירושה, כי אלמלי זכו ישראל שמשרע"ה נכנס לארץ והיה הוא זוכה לכתר מלכות לגמרי לזרעו אחריו, כי היה גמר התיקון וכמה שכתוב בזוהר דמשה הוא הגואל דלעתיד ג"כ ונשמת משיח שיזכה אז למלכות עולמים אבל לא הגיע הקץ עדיין ועל כן נאמר לו אל תקרב הלום, ולא זכו על ידו אלא לקבלת התורה שכל אומה ולשון לא רצו לקבלה ומאסו בה, רק ישראל הם אוהבי התורה באמת והם שורש התורה עצמה כידוע, והגרים הם כמו יתר ותוספת על בני ישראל ויתרון ארץ בכל הוא, שגם מה שהוא כמו יתר ודבר שלא לצורך יש בו יתרון ותועלת, וכל יקר ראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משרע"ה (במדבר רבה פרשה י"ט), והוא מבני גרים (עיין גיטין צ"ז ע"א), ונתקררה דעתו של משרע"ה כשהגיעו להלכה אחת ואמר זו הלכה למשה מסיני כמה שכתוב במנחות (כ"ט ע"ב), היינו שראה שאלמלא הוא היה המתחיל והמקבל תורה מסיני ומוסר לישראל לא היה רבי עקיבא יודע כלום, וכל השגתו היה רק על ידי שלמד התורה שקיבל משה מסיני, והכל כלול בתורה רק שבתורה שבכתב הוא בהעלם ובתורה שבעל פה הוא בהתגלות, ורבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה כמה שאמרו (יבמות ס"ב ע"ב) דהיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא ושנאה לרבותינו שבדרום, ובירושלמי דשקלים (פרק ה' הלכה א') דהוא יסד כללים ופרטים, וכן אמרו בכמה דוכתי הלשון עד שבא רבי עקיבא ולימד כו', ועל כן היה בן גרים כי אהבת התורה בהתגלות הוא אצל הגרים ביותר, כי בני ישראל הקב"ה הוציאם מעבדות לחרות ועשאם ממלכת כהנים ואחר כל זה קרבם לפני הר סיני שהוא קירבם וכפה הר כגיגית (שבת פ"ח ע"א), וגם כשהדר קבלוה מאהבה בימי אחשורש היה מאהבת הנס וההצלה, אבל הגר הניח שלות עולם הזה והפקרות שהיה לו בין האומות בתאות, ובא לגדור עצמו מרצון עצמו ולהדבק בישראל הדוויים ושפלים וסחופים בעולם הזה דרק בעניותך עליך יפול ואין מקבלין גרים בימי דוד ושלמה והמתגייר לאהבת איזה דבר (יבמות כ"ד ע"ב), רק בשביל אהבת התורה מקרב את עצמו ומכניס עצמו תחת עול מלכות שמים, וכמו שאמרו ז"ל דעל כן הזהירה תורה על אהבת הגר לאהוב אותו ג"כ, ובתנחומא פרשת נח דכפיית ההר היה על תורה שבעל פה שצריכה יגיעה גדולה ואין לומדה אלא מי שאוהב השם יתברך בכל לבו ובכל נפשו ולא מי שאוהב עושר ותענוג ע"ש, והשם יתברך כפה לישראל על זה, היינו שאצלם אפילו אם למראה עין אין כן, עצמותם ושרשם באמת הם זרע אברהם אוהבי שמושרש בהם אהבת השם יתברך ואהבת תורתו, ולפיכך יוכל לכפותם ג"כ על זה, וכמה שכתב רמב"מ פרק ב' מהלכות גזילה בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני, לפי שעצמות רצונו באמת כן רק השאור שבעיסה מעכב וכשכפהו עד שתשש כח יצרו ואמר רוצה אני סגי דהוא רצונו האמיתי ע"ש, וזהו רק בישראל ועל כן עיקר שורש התורה שבעל פה אינו אלא בלבבות בני ישראל, וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא תשא סי' ל"ד) לפי שעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל כו' אמר הקב"ה מי שמסטורין שלי בידו כו', וכידוע דתורה שבעל פה הוא שורש כנסת ישראל, ולפיכך אהבת התורה שבלבבות בני ישראל היא באמת ביתר שאת, מאחר שהוא אצלם בעצם ובשורש, מכל מקום מצד ההתגלות בעולם הזה שהוא עולם הבחירה וההשתדלות דמעשה ידי אדם הוא ניכר ומתגלה בגרים יותר, וכן אמרו בפסחים צ"א ב' דגרים מדקדקין במצות יותר ע"ש בתוס', ובתוס' קדושין ע"א א', ועל כן זכה רבי עקיבא בן גרים להיות יסוד תורה שבעל פה, וכן קבלת התורה נכתב בפרשת יתרו ראש הגרים שנתגלה בו אהבת התורה ביתר שאת שהניח כבודו ועשרו שישב ברומו של עולם לילך למדבר שממה, ללמד שאין הקב"ה נותן תורה אלא לאוהב תורה וכמה שאמרו (דברים רבה פרשה ז') על פסוק בני אם תקח אמרי שאין התורה אצלו כמי שיש לו בת בוגרת ורוצה להשיאה, רק למי שאוהב התורה ומשתוקק לה שהוא יגע בה, וכמה שאמרו (מגילה ו' ע"ב) לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, ולפיכך זכה יתרו לסעודת תלמידי חכמים עם אהרן וכל זקני ישראל ליהנות מזיו השכינה שהוא קיום חיי עולם אשר נטע בתוכינו, ואהרן הוא כתר כהונה, וזקני ישראל הם נגד כתר מלכות, שמשרע"ה היה עומד ומשמש באותו סעודה והניח המלכות לזקני ישראל שהם המנהיגים את ישראל ומעמידין אותן, וכמה שכתוב בשמות רבה על פסוק לך ואספת את זקני ישראל, ולפני מלוך מלך היו דורות השופטים, והם הנקראים זקינים בריש אבות והם הסנהדרין זקני העדה היו במקום המלך, וחותן משה הוא נגד כתר תורה שבו היה מתגלה אהבת התורה ביותר: