מחשבות חרוץ · פרק י״ח, א׳

ענין היום טוב של ראש השנה, דשלשה רגלים הם על טובות שעשה עמנו השם יתברך ביציאת מצרים ומתן תורה וענני כבוד, אבל ראש השנה שהוא זכרון ליום ראשון מאחר דנמנו וגמרו בעירובין י"ג ב' דנוח לאדם שלא נברא יותר, אם כן מה טעם לעשות יום טוב ביום שנברא, אך באמת עיקר כל יום טוב הוא מצד הקדושה שהוא מקרא קודש, שהאדם מקבל בו קדושה כפי הקדושה המתגלית באותו יום בפעל ללבבות בני ישראל, שהם יכולים להתקדש בקדושה עליונה להמשיך רוח מקודש העליון, דזהו מקרא קודש כידוע, וכמו שאמרו בירושלמי פרק ט"ו דשבת לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי שיתעסקו בתורה, והיינו דכל ששת ימי המעשה האדם משוקע בעניני עולם הזה , וקבע השם יתברך ימים מיוחדים לקדושה שיפרוק האדם מעליו עול חשבונות הרבים אשר בקשו להם בני אדם אחר החטא, וכמו שאמרו בסוף קדושין שהרעותי את מעשי וקפחתי כו', והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, ואצלו תמיד כעין קדושת שבת ויום טוב, וכמה שכתוב ברע"מ פרשת צו כ"ט ב' תלמידי חכמים כו' אתקריאו שבתות וימים טובים כו' יעויין שם בפנים ובפרשת נשא קכ"ד סוף ע"ב ובפרשת בהעלותך קנ"ב ב' ע"ש, והוא על דרך שכתב רמב"מ סוף פרק י"ג משמיטה ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש כו' הרי זה נתקדש קודש קדשים כו' ע"ש, ואף על פי שהשם יתברך בחר בזרע אהרן להקדישם והם גבר בגוברין דמרי צבי בהו, והכי נמי לענין קדושת הזמן בבחירת יום מימים, דהכל הוא רק מצד החטא דאם לא החטא היו כל ישראל כהנים כמו שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכמו שטענו עדת קרח כי כל העדה כולם קדושים וראוים לכהונה גדולה, ומשרע"ה הראה להם שאינו כן בפעל בעולם הזה עדיין גלוי קדושתם ורק אשר יבחר ד' הוא הקדוש בפעל בנפשות, וכן בימים, והעולם הבא נקרא (סוף מסכת תמיד) יום שכולו שבת כי לא יהיה חילוק זמנים דהכל קדוש בקדושת השבת, דהוא יום הנייחא שאחר ימי המעשה דרק היום לעשותם, וזהו קדושת השבת דקבוע וקיימא מתחילת הבריאה גם כפי מה שעשה אלקים האדם ישר והניחו בגן עדן, מכל מקום ציוהו לעבדה ולשמרה, ורז"ל (זוה"ק בראשית כ"ז ע"א) דרשו במצוות עשה ולא תעשה, והיינו שעבודתו בגן עדן ושמירתו היה עשין ולא תעשה שהרי השם יתברך הניחוהו על זה בגן עדן, וכל העבודות ושמירות שם הן הם עשה ולא תעשה דמצות התורה, ודבר זה הכל בששת ימי המעשה, וקבע לו יום נייחא לטעום בו מעין עולם הבא בהשגת הקדושה דקיבול שכר של המעשים, ובו שובת מכל פעולה ממעשה דאפילו מעשה המצות אין נוהג בו, רק מצות שבדיבור שאין בו מעשה, וכל מצות השבת הוא שב ואל תעשה ולהיות בנייחא מעבודה, ועל כן אפילו מלאכת אוכל נפש נאסר כי אפילו מה שהוא חיות נפש אין שייכות לשום עשייה עם יום השבת, דזהו הנייחא שאחר העשיה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת: