מחשבות חרוץ פרק י״ז, ז׳

וכפי הנראה מה שגזר אין אונס גם על העמים כל אחד כפי רגילותו, הוא לכונה זו כדי שידעו הכל שמה שישראל נבדלים הוא רק מפני שהמלך גזר כך שיהיה דוקא כרצון כל איש ושלא לאנוס שום אדם נגד הרגלו, ועשו בזה רצון המלך להתנהג כהרגלם, ומסתמא כל אומה עשו ג"כ כל אחד כהרגלו ולא היה ניכר כל כך בזה הבדלת ישראל, מאחר שלא היה מצידם וכחם רק מצד גזירת המלך שרצה דוקא שיעשו כרצון איש ושלא ישנה כל אחד רצונו בשבילו, וכל מקום המלך סתם במגילה במלך מלכי המלכים הקב"ה מדבר (זוה"ק ח"ג ק"ט ע"א), כי כן יסד הוא ית' ג"כ לעשות כרצון שניהם שרצה להביאם לנסיון בדבר זה, כי לאכול ולשתות דברים אסורים ודאי היו מוסרים עצמם על זה ודבר קל היה להם כי היו שם גדולי ישראל וצדיקים גמורים, והנסיון היה רק בדבר שאין בו איסור מבורר כל כך ואפשר לטעות שהוא טהרה גמורה, וכמו שבחטא דצלם ג"כ לא היה חטא מבורר כיון דהיה אנדרטי, וזה היה עוד קל יותר כפי מה שלא דרשו כר"י, לא די שאין בו שמץ איסור, אלא שחשבוהו אדרבא לדבר טוב וראוי לעשותו, ומכל מקום אילו היה לבם נקי לגמרי מפחד המלך ודאי חכמים כמותם לא היו טועים בכך והיו יודעים לדרוש כר"י, אבל כל טעות הוא מצד נגיעת הלב לאותו צד, כידוע שבכל דבר שמסופק צריך לסלק עצמו מנגיעה שאם הוא נוגע לאיזה צד הלב נוטה לזה ולא יוכל להכיר האמת מצד הנגיעה שהוא שוחד המעוור עיני החכמים, והם היו אז בפחד מחמת המציק עליהם כל היום מעת החורבן, ואף על פי שהתחזקו והתאמצו בקבלת עול מלכות שמים שמסירין ממנו עול מלכות והיה עליהם פחד השם יתברך המסיר כל הפחדים, עדיין לא הטהרו לגמרי דהרי היו אכתי עבדי אחשורש תחת עול מלכותו ולא נגאלו, ובפרט באותו הזמן שהיה אתחלתא לגזירת המן דע"כ נקרא כרצון המן, כי אז היה רצועת אותה גזירה מתוח עליהם שנגזרה כבר מעת הצלם ונתקן במיתת חנניה מישאל ועזריה, אבל היה עדיין צריך לבירור בפעל, ואף במשתה זו היה עת הבירור שאלמלי זכו לקבל מורא שמים עליהם בשלימות שלא יהיה עליהם שום מורא בשר ודם ופחד אחשורש, היה מוסר מהם עול מלכות באמת והיו נגאלים מיד, וכשלא זכו אף שהיה רק לפנים מצד הפעולה בעולם הזה אבל כונת הלב היה בטהרה ולשם שמים, מכל מקום מצד העולם הזה שאין מעמקי הלב גלוי באה גזירה זו ג"כ לפנים כי לא עינה מלבו, ומכל מקום סוף סוף היתה גזירה וצרה גדולה לשעה קודם הישועה, ועל ידי זה נתחזק ג"כ אז פחד דגוים עליהם בלבם, וכמה שכתוב בריש מגילה על פסוק חרדה גדולה נפלה עליהם דמזליה חזי ומבעית, וזהו שגרם להם הנטיה לחשוב דראוי לילך כיון דיאכלו וישתו משלהם, ונגרם הגזירה על כל ישראל דמעתה היו כולם צריכים לבירורים כיון דאין עיניה יפות וכמו שנתבאר, ומכל מקום זהו רק לפנים אבל המעמקי לב שלהם שהיה לשמים ג"כ לא נאבד, ובאותה סעודה עצמה היתה הרפואה הקודמת למכה בהריגת ושתי, ונראה דהליכתם גרם זה, דלא לחנם נכתב מאמר המלך לחכמים יודעי העתים כיון שהם לא רצו להשיבו, וגם מה ענין יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים לזה, אבל המלך סתם הוא מלך מלכי המלכים דעל כן דרשו רז"ל והקרוב אליו וגו' על קרבנות, והשמות הם מליצות על ישראל כי כל אלה שמות מליצים שלמעלה, ואף על פי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מכל מקום כפי מה שהיה המשפט במלכותא דרקיע כך נעשה דוגמתו במלכותא דארעא, וכל המשפט דרקיע היה בענין הצלת ישראל מגזירת המן שהיה רק על ידי הריגת ושתי:

מחשבות חרוץ · פרק י״ז, ז׳

על המקור הזה