מחשבות חרוץ · פרק י״ז, ו׳

ומשתה אחשורש היה התעוררות להביא ישראל לידי נסיון בענין המסירת נפש שלא ילכו למשתה, שאם מסרו נפשם על זה היה מתברר הכח דמסירת נפש שלהם בפעל והיו באמת נחשבים השבעים שנה בחשבון זה, ואף על פי שהיה רק לאותן שבשושן שם היו אז הסנהדרי גדולה של ישראל, [כמו שבארץ ישראל היו בירושלים מקום המלוכה, כך בגליות דבבל ופרס היו בערי המלוכה דשם. כי הם מלכי ישראל באמת דמאן מלכי רבנן] והיו ג"כ באותה סעודה כמה שאמרו במגילה על פסוק לחכמים יודעי העתים שיודעים לעבר כו', וכן אמרו על מרדכי שהיה מסנהדרי גדולה מיושבי לשכת הגזית דעל כן ידע בשבעים לשון, והוא היה ממונה בסעודה זו כמה שדרשו על פסוק לעשות כרצון איש ואיש מרדכי והמן, והסנהדרין נקראים עיני העדה, וידוע דהתחלת החמדה לעולם הזה שזהו הגורם למאן במסירת נפש ולאבוד העולם הזה וחמדותיו, תחילתו הוא בעין רואה ואח"כ הלב חומד, ועל כן נותנים שברי חרס על עיני המת כנודע, וע"כ אמרו בתענית כ"ד א' כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה, ועל כן לענין בירור נסיון זה אילו היה נתברר לטוב היה די במה שנתברר על ידי הסנהדרין עיני העדה דבזה אין כל הגוף צריך בדיקה עוד, וכשלא נמצאו עיניהם יפות אף דאינו מעיד על חסרון בשאר הגוף מכל מקום כל גופם צריך בדיקה ובירור עוד, ולפיכך נתעורר אז הקטרוג אעבודת הצלם, שהרי גם אחר מיתת חנניה מישאל ועזריה כפי מה שהיה נראה אז לא נשאר עדיין כח זה בפעל בכל ישראל, והגם דמה שהם לא מסרו נפשם אז לא עברו על דברי תורה דאין חייבים למסור עצמם כלל על זה, דלא היה מאביזרייהו דיהרג ואל יעבור, ולרמב"מ (פרק ה' מהלכות יסודי התורה) וסייעתו אסור נמי למסור נפשו במקום שאין מחוייב, מכל מקום בזה היה עת לעשות לד' למסור נפשם כדי לברר ולתקן הקודם בצלם, וגם דיש בזה מאביזרייהו דעבודה זרה כמה שאמרו בעבודה זרה ח' סוף ע"א ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה כיצד גוי שעשה משתה כו', ונקרא בטהרה מאחר שאוכלין ושותין משלהן, הרי אדרבא ניכר שם הריחוק מעבודה זרה וההבדל שבין ישראל לעמים, מכל מקום מצד הגוי דאזיל ומודה יש בזה סרך ושמץ של עבודה זרה אף דהוא בתכלית הטהרה מצד הישראל, וגם שם בסעודה שציוה לעשות כרצון מרדכי היינו להאכיל ולהשקות ליהודים משלהם, וזהו כרצון מרדכי שכפר בעולם הזה בעבודה זרה ונקרא יהודי, כי בזה ניכר תוקף ריחוקם מעבודה זרה שאפילו בסעודת מלך גדול כמוהו ישראל מובדלים במאכליהם ומשקיהם ואין להם שום התחברות עמהם, ובזה טעו אז מרדכי וחבריו הסנהדרי גדולה שחשבו אדרבא מן השמים הזמינו זה להם שילכו לסעודה דוקא ושם יבדילו עצמם מהם וכל רואיהם יכירום כי הם עם לבדד ישכון, ובזה דוקא יהיה תיקון החטא דצלם, ונמצא כונתם היתה לשמים ובטהרה גמורה עשו מה שעשו, ומכל מקום לא ניצולו מהטעות דלא דרשו קרא דוקרא לך וגו' כר"י בעבודה זרה שם, דבאמת אדרבא בזה יש שמץ מאביזרייהו דעבודה זרה, ומצד הזה היה כרצון המן ג"כ, ואותה מעשה עצמה היתה כרצון שניהם, מרצון מרדכי מצד האמת בכונת הלב לשם שמים דזה העיקר בכל דבר רחמנא לבא בעי (סנהדרין ק"ו ע"ב) ואחר כונת הלב הן הדברים (ברכות ט"ו ע"א), ולבם היה באמת לשמים שחשבו שעל ידי זה יהיה אדרבא ביטול עבודה זרה כשיראו כל הגוים איך גם במושב המלך והשרים נבדלים מהם ולא יתגעלו בפת בגם ויין משתיהם, וכן ודאי לא נשתקעו כלל בשום תענוג מהעינוגים שונים שהיו שם בסעודה, וכל שכן להסתכל בדברים שאסור להסתכל וכיוצא, אבל מכל מקום מצד אחשורש דאזיל ומודה הרי נמשך מזה שמץ עבודה זרה והוא כרצון המן, וכפי דרכו דהמן זרעא דעשו בפשיטת טלפים ולהסתכל רק לפנים ולא הפנימיות שבלב: