מחשבות חרוץ · פרק י״ז, ד׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ואחר התשובה והתיקון שזדונות נעשו כזכיות, הרי בני שושן שהוסיפו בחטא דסעודה דהיה בבני שושן לבד נוסף להם זכות הנקמה מאויבים עוד יום אחד. וכך המידה שאחר שתיקנו חטאם הגיע המשפט להרוג אותן עמים שהיה חילול השם בעיניהם דבר זה, שמצידם היה נחשב זה לחטא וכשיאבדו הם מהעולם לא יהיה עוד מזכיר עון ויבוקש עון ישראל ואיננו, ולפי שלא היתה גזירה גמורה אלא לפנים נמצא הנס ג"כ לא נחשב נס גמור כיון שבאמת לא היתה שם צרה כלל, ועל כן מצד הדעת אין נחשב לנס גמור שיהיה בו קדושת יום טוב בנייחא גמורה דמעין עולם הבא, רק מצד העלם הדעת עד דלא ידע דמה לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי היינו מפני שאין מרגיש מה שבפנימיות ומעמקי הלב, ורואה רק לפנים ולמראה עין בני אדם בנגלות, גם עשו פושט טלפיים ומראה עצמו טהור (בראשית רבה פרשה ס"ה), ולהיפך בישראל יש שנראה לא כן והחילוק רק במעמקים, ומי שיש בו דעת היינו הכרה הברורה בכל דבר האמת לאמיתו, דעל כן פירש"י פרשת תשא דדעת הוא רוח הקודש, שיוכל להתבונן בחכמתו ובינתו להבחין האמת מן השקר, וכשמכיר מה הוא לפנים ידע דהכל היה אז לפנים ואין להחשיבו יום טוב, רק שמצד שעבוד מלכיות שאנו כשכורת ולא מיין ואין דעת גמור היה נחשב צרה גמורה ונס גמור, וע"כ כאשר החלו לעשות היו עושים יום טוב גמור ורק ב-י"ד, כי לא הרגישו אז מה שייכות יש לכל ישראל עם יום ט"ו שאינו אלא לבני שושן ומפני חטא שלהם לבד כמו שנתבאר, ועל זה אמרו ג"כ בגמרא אם כן שבשושן יהרגו כו', אבל מכל מקום נכתב גם ט"ו בגמרא ועל כרחך שאינו דבר ריק לגמרי, והיינו דבאמת אם היה רק מחטא דצלם לבד זה היה בימי נבוכדנצר והיה להם ליענש אז ומה טיב הגזירה זמן רב אח"כ בימי אחשורש ואחר הסעודה, על כרחך דזה גרם כי בחטא הצלם היו אנוסים גמורים בגזירת הריגה מפורש ולא היה כל כך חילול השם, והחילול השם היה אחר הצלת חנניה מישאל ועזריה דעל כך היה להם עונש כמה שאמרו בפרק חלק (צ"ג ע"א) ברוק טבעו, לפי שעל ידם נגרם שהיה חילול השם מכל ישראל, ואף על פי שהם מסרו נפשם על קידוש השם ומה היה להם למיעבד ואדרבא עשו זכות גדול, מכל מקום הקב"ה מדקדק עם הצדיקים בכהאי גוונא שצריך לתקן כל כך שלא יהיה חבירו נענש על ידו אפילו במה שהוא צדיק יותר, ועל כן הוכרח אליהו להחיות בן הצרפית שהיא טענה שבגרמתו מת, כי בא להזכיר עונה על ידי צדקתו היתירה ולא למדה ממעשיו, ובאמת חס וחלילה שיבוא שום דבר רע על ידי מעשה טוב וצדקת הצדיק, ואף על פי שלפי שעה בעולם הזה הוא כן אינו באמת, וכמו שם באמת מה שגר אצלה היה לטובתה להחיותם ברעב, דלולי כן היו מתים גם שניהם ברעב כי לא יוכלו לחיות כל כך זמן מכד אחד קמח, והרי סוף החיה גם בנה והעונש היה רק לשעה, ושם דנענשו חנניה מישאל ועזריה והם נתרצו בכך למסור נפשם ג"כ בעד כל ישראל והם קבלו על עצמם העונש, לא היה עוד מקום למדת הדין לקטרג כי הם כיפרו וקיבלו העונש בעד כל ישראל, ובזה עלתה להם מה שחשבו ורצו למסור נפשם בפעל ג"כ בשביל קידוש השם, דכשהקב"ה מדקדק עם חסידיו הוא מתקדש כמו שאמרו ז"ל על פסוק ונקדש בכבודי, ובקידוש השם זה פעלו רב טוב לכל ישראל בהכנסת קדושת השם יתברך בלבבם ובהצלה בפועל:
נחלת הכלל · R' Zadok -- Machshavot Charutz

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מחשבות חרוץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.