מחשבות חרוץ · פרק י״ז, ג׳

והנה שלשה דברים היו בגזירת המן להשמיד להרוג ולאבד, והוא ביקש רק לאבדם, והיינו דכל טענתו היה מצד דדתיהם שונות וביקש שיתערבו בגוים ויאבד שמם וזכרם מהיות אומה מיוחדת ומצויינת, שזה נקרא אבידה כמו האובדים בארץ אשור שנטמעו שם בין העמים, וכן ואבדתם בגוים שא' במכות כאבידה המתבקשת שלא יהיה כליון רק אבידה, וסוף ובאו האובדים וגו', והמן היה הראשון לגזירת שמד ועל כן א' מפני שהשתחוו לצלם ולא מסרו נפשם על קידוש השם, אף דהיה אנדרטי ולא עשו אלא לפנים ולא נתחייבו על פי דין, מכל מקום היה חילול השם לעיני העמים שבעיניהם נחשבו על ידי זה כעובדי עבודה זרה ושלא מסרו נפשם, ועל זה נגזרה הגזירה להשמיד היינו שישתמדו, ומי שלא ירצה להשתמד יהרג, והטף של אותם שיהרגו יטמעום בין העמים שהם עצמם כשיגדלו לא ידעו שרשם, ובזה חשב לאבד כל זכר חס וחלילה כאשר נאמר המשפט בזרע עמלק שלא ישאירו כל זכר, אבל הם אין להם תקנה אלא הריגה ואין מקבלים גר מעמלק כמה שכתוב במכילתא (סוף פרשת בשלח) אגר עמלקי שהרג דוד, והוא חשב לנקום נקמתו, ולפי שידע שלא יוכל לפעול אצל המלך רק מצד טענת הדעת על כן ביקש רק גזירת איבוד, היינו גזירת שמד שגם זה איבוד זכר האומה ובכללה שלשה אלו, וגם למאן דאמר מפני שנהנו מסעודתו הוא ג"כ סיבה לגזירת שמד והתערבות בגוים, כי על ידי הסעודה הוא ההתחברות יחד דעל כן גזרו יין משום בנותיהן (שבת י"ז ע"ב), ובחולין ד' ב' דהסתה הוא באכילה ושתיה, ומכל מקום גם זה היה רק לפנים, היינו מצד יראת המלכות ולא נתחייבו למסור עצמם על זה ולא שנתרצו בלב להתחבר יחד כלל, ומכל מקום נמשך מזה חילול השם ועל זה היה הגזירה, וישראל כולם הסכימו וקבלו על עצמם למסור נפשם על קידוש השם וליהרג הם ולשחוט כל טפם שלא יטמעום אח"כ בעל כרחם כמו שעשו קדמונינו שבצרפת וספרד בעת השמדות ר"ל, והיה די בכך לתקן הקודם, ולא שימסרו נפשם בפעל ממש כי באמת גם תחלה לא היה אלא לפנים ועל כן גם הקב"ה לא עשה אלא לפנים רק לגלות ולברר מצפוני לבם לעיני העמים, דודאי אז כבר אמרו בפיהם לכל העמים שהם מוכנים ליהרג כולם ולא ישתמדו כלל, ונודע להם שכל מה שנשתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע היה רק מצד ההכרח ולפי שלא היה כפירה גמורה ויציאה מדת לגמרי, אבל לצאת מתורת ד' לגמרי חס וחלילה הרי הם עמו של השם יתברך ועליו הם נהרגים ובזה תיקנו הקודם: