מחשבות חרוץ · פרק י״ז, י״ד

וזהו השאלה דמלך מלכי המלכים הקב"ה על דרך שאמרו בבראשית רבה על פסוק נעשה אדם דבנשמותיהן של צדיקים נמלך, כי השם יתברך שאלם אם מוכנים למה שהוא רוצה מצורת האדם השלם בעולם הזה. וכך בהכנת הצלה זו שהוא היסוד לחזרת קבלת התורה ותורה שבעל פה, דבזה היה התהפכות העת להיות ביטולה של תורה שחשב המן בגניזת תורה שבכתב והסתלקות הנבואה, זה יסודה דתורה שבעל פה שהיא עיקר כריתת הברית כמה שכתוב בגיטין (ס' ע"ב) ובשמות רבה על פסוק כי על פי הדברים וגו', שאל לחכמי ישראל יודעי העתים אם הם מוכנים לכך, וכי כן דבר המלך, היינו כי כך משפטי השם יתברך להיות הכל על פי משפטי התורה דת ודין הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ויש בית דין שלמעלה וסנהדרי עליונה יודעי דת ודין שעל פיהם השם יתברך דן דין הכל, והם בכל דור ודור ראשי חכמי ישראל שבאותו דור והם הסנהדרי גדולה שבאותו דור. ואף משבטלו הסנהדרין ראשי חכמי הדור הראוים להיות מכלל הסנהדרין אילו היה סנהדרי גדולה, יש בכל דור כפי הראוי לאותו דור, והם ג"כ הבית דין שלמעלה שהשם יתברך נמלך בהם ואין עושה דבר בלא דעתם, כי הצדיק מושל ביראת אלקים ויכול לבטל ג"כ מה שהשם יתברך גוזר, וכמה שכתוב בגזירת סדום המכסה אני מאברהם וגו' ונמלך בו, וכך אז נמלך בחכמי ישראל והם עוררו זכות הקרבנות, כי הגיע זמן בנין בית שני שהבטיח לירמיה לקץ שבעים שנה. ולפי שידעו שחטאו ואף על פי ששבו ובכח תשובתם הוא שיעוררו ההצלה והרפואה בענין ושתי, מכל מקום הם שהיה חטאם נגדם עדיין ולא האמינו עדיין שנתקבלה תשובתם, לא רצו לבוא בזכות עצמם ולשפוט מצד עצמם שהם בתורתם מקיימים העולם ושאי אפשר לבטל ולאבד התורה חס וחלילה, שדבר זה הוא מצד זכות עצמם שהם היו אנשי כנסת הגדולה מרביצי התורה, והם באו לתלות בזכות כל ישראל והוא זכות הקרבנות שכל ישראל זוכין לה, ואפילו העמי הארץ כולם השתוקקו לה מאוד, ולא באו דרך גזירה כמשפט צדיק גוזר, כי לא החזיקו עצמם צדיקים אחר שהרגישו חטאם, רק באו דרך בקשה והתעוררות רחמים שהשם יתברך בעצמו ירחם עליהם, ומה שאמרו ז"ל דמלאכי השרת אמרו מי יקריב כו', נראה לי דמאן מלאכי השרת רבנן כמה שכתוב בנדרים דף כ', וכן הוא הדבר בפעל במלכותא דארעא שכששאל אחשורש לסנהדרין סילקו עצמם מדין זה כי לא רצו שיהיה הדין על ידי גזירתם, כי לא ראו עצמם כדאים לכך שיהיה הנס נעשה על ידם בחשבם כי הם החוטאים וגורמים קטרוג ואין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נ"ט ע"א), אבל מכל מקום באמת הם פעלו עיקר נס זה בהתעוררות תשובתם שזה גרם שישאל להם, שבזה התבוננו וידעו דלא לחנם שאל להם רק כי להם הדבר שייך לתקן זה, ועוררו רחמים למעלה בהזכרת זכות הקרבנות. עד שנשלח מן השמים בלב ממוכן שהוא המן בעצמו כמו שאמרו ז"ל שהוא בעצמו יחפור שוחה לו והכין רפואה למכתן ופורעניות לעצמו, ומאותה שעה נקרא שמו ממוכן שנעשה אז מוכן לאותו פורעניות בתחלה לישראל לפנים ואח"כ באמת לו, וכמו שלו הכין העץ בעצמו כך הכין לו עיקר הפורעניות מתחלה בעצה זו, הכל היה הוא גורם לעצמו כי הוא חשב עצמו חכם מכל בני דורו דע"כ חשב השארת החכמה בו, וזהו קפיצתו בראש מפני גיאותו בחכמה יותר מכולם, ואיזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד ל"ב ע"א) דזהו עיקר חכמה האמיתית דחכמי ישראל, וגם חכמיו שהיו מחכמי אומות העולם שאין חכמתם מחוברת עם דעת שהוא ידיעת הנולד והעתיד, מכל מקום מצד שאז לא נסתלקה הנבואה עדיין והיה כח ידיעה גם באומות העולם, אף שהיה שלא מצד החכמה מכל מקום הם שהיו נגד התחלת החכמה דחכמי ישראל וסוף הנבואה, זכו לשמץ דבר חכמה בראיית הנולד הקרוב מאוד למראה עיניהם במפלת המן, אבל המן עצמו לא האמין גם בזה ואפילו אחר שראה הצרה לנוכח עיניו בדברי אסתר למלך עליו, ונודע לו שהיא מישראל ושמפלתו קרובה כדברי חכמיו, על כל זה חשב עדיין לימלט ולבקש על נפשו מאסתר: