מחשבות חרוץ פרק י״ז, י״ג

וזהו שאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, דת הוא נימוס המחוקק על פי יודעים ובעלי דעת שהוא למעלה מהשגת אדם ושכל אנושי, ודין הוא משפט השכל אנושי, וכל דבר היו שופטים על פי חכמת השכל ועל פי הידיעות שהיה אצלם במה שלמעלה מהשכל, כמנהג העמים הקדמונים בענין כל דבר פרטי לקסום קסם ולשאול בתרפים וכיוצא, וכל הדתות שלהם הם חוקים נוסדו להם מקוסמים ואצטגנינים ומכשפים וכיוצא מעובדי עבודה זרה, ועל כן אמר גם על בני ישראל דתיהם שונות, כי התורה היא ג"כ למעלה מהשכל, ואת דתי המלך, כי כן הוא מנהגם שהמלך יוכל לגזור ולחקוק דת כרצונו אפילו נגד השכל רק שהוא רצון המלך, ועל כן הוא נקרא דת ולא דין שהוא מה שעל פי השכל כגון נתינת מסים וכיוצא דעל זה אמרו בגמרא (גיטין ו' ע"ב) דינא דמלכותא דינא ולא היו עוברים על זה, רק דתי המלך זה אין בכלל דינא דמלכותא ולא היו עושים, והמלך שאל לחכמים שהם יודעי העתים דכללינהו בחד דלא אמר ויודעי העתים, מזה אמרו רז"ל דהם חכמי ישראל שאצלם החכמה וידיעת העתים שהוא הידיעה שלמעלה מהשגת אדם הכל אחד, כי חכמתם הוא חכמת התורה שלמעלה מהשגת אדם, ונכלל בתואר יודעי דהוא הדעת שהוא השגת רוח הקודש בהמשכה מלמעלה מחכמת אדם, ואצל אומות העולם הידיעה הוא מצד העת כי הם תחת העת, ועל זה היתה שאלתו אם מצד החכמה מגיע לה משפט המיתה, ואם מצד העת מגיע לה זה שראוי כך לפי העת והעונה ההיא להמית מלכה, וכמו שהיה באמת עיקר משפטה רק מצד העת, דהצלת ישראל על ידי זה אח"כ בגזירת המן שחשב עתים להשמידם, והשם יתברך חשב העת דהקדמת הרפואה בהריגת ושתי, על כן שאל ג"כ עצה לחכמים יודעי העתים שנמלך בסנהדרין שהם מסדרי העתים, וזהו יודעים לקדש כו' שהוא סידור העתים דשנות החמה וחדשי הלבנה, ולא כיודעי העתים דאומות העולם שהם יודעים הוראת העת וכפי מה שרואים הוראת העת הם מגידים, אבל חכמי ישראל הם מסדרים העתים שהעתים מסורים בידם לשנות ולסדר כרצונם, ובודאי חכמי ישראל שהיו שם בסעודה וחשבו תחלה שכך ראוי, הטעות היתה רק קודם מעשה, אבל תיכף אח"כ ודאי התבוננו ועמדו על האמת, דאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מ"ג ע"א), ואחר המכשול עומד על האמת, וכידוע דברי האלשיך על פסוק ויך לב דוד דמתחלה שהיה נוגע מפני שהיה שאול אויבו לא יכול לעמוד על האמת והבירור הוא אחר המעשה שנתחרט ויך לבו, ובודאי נתחרטו ושבו בכל לב על זה ועל ידי זה התעוררה הרפואה:

מחשבות חרוץ · פרק י״ז, י״ג

על המקור הזה