מחשבות חרוץ · פרק י״ז, י׳

ותחלה חשבו לקבעו יום טוב, שחשבו דהיה הנס באמת ודהם בזכותם קדשו העת ע"י דמקדשי לזמני ובזה נתהפך, אבל אחר שנתגלה להם דלא היה אלא לפנים נתגלה להם דלא קידשו לזמני כלל שהעת נשאר כמות שהיה בגניזת הדעת, אבל מכל מקום בני ישראל משיגים ויודעים גם בהעדר הדעת, וזהו הביסום עד דלא ידע ואז הוא עיקר ההבדל בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו בין ישראל לעמים, כי התורה שהיא הדעת היא מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי, ואף על פי שיש חכמים גם באומות העולם דמברכין עליהן שנתן מחכמתו כמה שאמרו בהרואה ונתגלה זה בכתוב אצל המן דחכמיו הרגישו במפלתו ולמדו מזה במגילה (ט"ז ע"א) דאפילו באומות העולם נקרא חכם, כי עיקר חכמה הוא חכמת התורה וחכמי ישראל שמברכין עליהן היינו חכמים בתורה והמן שחשב לאבד זה ודאי חשב דעיקר החכמה אצלו כי זה לעומת זה עשה אלקים והיה לו חברה של חכמים מחכמי אומות העולם, שחשב שעליהם יהיה השראת השם יתברך חכמתו בעולם והוא בראשם דעל כן נקראים חכמיו ששייכים לו, כי עמלק הוא ראשית גוים, וכבר אמרו (איכה רבתי ב' ט') דיש חכמה באומות העולם האמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום ויש תורה אל תאמין, כי התורה הוא הדעת שהוא השגת חכמת השם יתברך שלמעלה מחכמת אדם, ואף על פי דהכל הוא זה לעומת זה דמצד עץ הדעת טוב ורע יש בכל דבר עירוב טוב ורע, ואין שום היכר לזה בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא שהרע מראה עצמו לעין כמו הטוב, וגם בדעת התורה דרגא דמשה רבינו ע"ה היה בדורו בלעם דאמרו עליו (ספרי סוף פרשת ברכה) אבל באומות העולם קם, שהתפאר עצמו ויודע דעת עליון, ומשרע"ה הוא שביקש שלא תשרה שכינה באומות העולם ונתנו לו (ברכות ז' ע"א), היינו לא מיד רק אחר מותו שהרי בלעם היה אח"כ בסוף ימיו, וכן הוא לשון הגמרא בבבא בתרא י"ד ב' דמכי מית משה לא אתנבו עוד מאומות העולם, והיינו דהשם יתברך אוהב משפט והכל במשפט, ומצד משפט הנהגת עולם הזה הכל צריך להיות זה לעומת זה, וכל זמן משרע"ה שהיה בבני ישראל השגה דדעת עליון היינו מה שלמעלה משכל אדם הוכרח להיות כן באומות העולם מצד העולם הזה שהכל בו מסטרא דעץ הדעת טוב ורע. אבל משמת משרע"ה נגנז הדעת שהוא התגלות רוח הקודש כבדור דעה דמשה רבינו ע"ה דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא וזוה"ק בשלח), וכן במתן תורה ולא קם נביא עוד כמשה שהיא התגלות הדעת בעולם הזה עד שנתפשט לכל נפשות דורו, מה שאין כן אחר מותו נגנז ההתגלות ושבק לן חיים זה במעמקי הלב ולא בהתגלות, ודבר זה הוא המסטורין הנעלם בעולם הזה ואין גלוי אלא ללבבות דבני ישראל, ולפיכך אין תורה באומות העולם שההתגלות דתורה בלבבות דבני ישראל מה שמשיגים דברי תורה שהוא חכמה שלמעלה מהשגת אדם, זהו נעלם בעולם הזה שהוא דברי תורה מן השמים באמת דרך נבואה ורוח הקודש כי בעולם הזה אין ניכר רק שהוא דברי חכמה שחכמי ישראל מחדשים בחכמתם ושכלם, וזה יש גם באומות העולם חכמה ושכל אלא שאצלם הוא חכמה בעלמא ואינו תורה דהיינו המשכת רוח הקודש מחכמה עליונה, רק הוא חלק החכמה של בשר ודם מצד שהוא בשר ודם, וזה כל החכמה של בשר ודם וחכמי אומות העולם האמיתים שיכירו תוקף מעלת ישראל. וזה היה כל השגת בלעם הרשע בנבואתו להשיג תוקף מעלת ישראל מה שאין מושג להשגת אדם כלל וזה נקבע בדברי תורה, וכך לעתיד שישפוך רוחו על כל בשר השגת אומות העולם יהיה שישיגו מעלת ישראל, שיאחזו לעשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי להיות עבדים לו רועי צאן ואכרים וכורמים, כי יבינו שזהו תכליתם כשיהיו עבדים לבני ישראל, וכן זה כל חכמת חכמיהם בעולם הזה כי אין נקרא חכמה אלא הכרת האמת, דמה שהוא שקר אינו חכמה אלא מצד הדמיון הכוזב ובאמת הוא סכלות, וחכמי המן שהיה להם תוקף חכמה עד שחשב שמצד השגת החכמה הוא בהם יותר מבישראל, השיגו זה דמעלת זרע היהודים ושהמן מוכרח ליפול, והגיעו לזה בסוף כשהיה סמוך לנפילה, וכבר היה אתחלתא בפעל והיה מוכן כבר לבוא לידי גמר שאין צריך לזה כל כך חכמה המצורפת לדעת בידיעת הנעלם שזה אינו באומות העולם רק אצל חכמי ישראל שלא נסתלקה הנבואה מהם, וגם אז עדיין היתה הנבואה בישראל ולא נסתלקה עדיין מימות משרע"ה. רק לענין ההשגה דדברי תורה שדבר זה היה רק למשה רבינו עליו השלום בלבד שעד יום מותו הוסיף תורה ומצות: