מחשבות חרוץ · פרק ט״ז, ד׳

ועל זה הוא מצות ציצית בפעל למען תזכרו וגו' ולא תתורו וגו', שאינו מסלק החמדה לגמרי שלא יכנס ללב, אלא שלא לתור אחר חמדות ושרירות לבו רק לדחותו תיכף מלבו, ודבר זה הוא על ידי הזכירה שעל ידי הציצית כאותו תלמיד במנחות (מ"ד ע"א) שטפחו ציצותיו על פניו ופירש מהעבירה, וזה עצה כשכבר נכנס חשק החמדה ללב עד שעומד להוציא לפועל, ובהתחלה שעדיין אין כח היצר להסיתו לעבירה גמורה ולהכניס בלבו חמדה זרה רק שמקררו מחשק תורה ועבודה, העצה הוא בזכירת אשר עשה עמלק שזהו עצת עכו"ם להטיל עייפות ויגיעות וכבידות בלב ולשמוח במה שלעתיד בהניח וגו' תמחה וגו' בודאי גמור בהבטחת השם יתברך שודאי סופינו למחותו לגמרי, ובזכירת דבר זה של ההתחלה שזה עצת עכו"ם ושמביא להסרת יראת אלקים והשמחה שבסוף, וכמו כ"מ שהיה כבר נשארה הקדושה קיימת לעולמי עד שמזה הם כל קדושת הזמנים והמועדים, כך כל קדושה שעתידה להיות כבר יש בה רושם לפניה ג"כ, שהרי גם לרעה מצינו גבי אברהם וירדפם עד חובה שכשל כחו בשביל עבודה זרה שעתידים לעבוד, וכן בכמה מקומות כל שכן במדה טובה המרובה, וזהו ענין מה שגילו לנו הנביאים ורז"ל כל מיני הקדושות וברכות שיהיו בלבבות בני ישראל כשיגיעו ימי הישועות והנחמות, כדי לעורר רושם מקדושה זו בלבנו גם עתה, אף שעדיין בגלות גם בעבדותינו לא עזבנו ויט עלינו חסד מחסדי דוד הנאמנים העתידים לבוא על ידי משיח בן דוד, ובמה שנתגלה זה בנבואה ורוח הקודש של הנביאים ורז"ל לכל ישראל בעולם הזה נתפשט רשימו זה בלב יותר, מאחר שכבר יש גילוי לקדושה זו העתידה, וזה שאמרו במדרש שקיום בני ישראל בגלות הוא על ידי זה שקורין ההבטחות כמשל דאשה שהיתה קוראה כתובתה ופשטי' על ידי השמחה בקיווי השעשועים, וזה מצד הגוף שיוכל לסבול כובד הגלות, ועיקר המכוון הוא בנפש כי הגלות ושעבוד מלכיות הוא מעכב גדול לעבודת הש"י, כמו השאור שבעיסה דיצר הרע, והעזר נגדם הוא כאשר זוכר הישועות העתידות שמעורר הרושם שיש בנפשו גם עתה מזה, ובזה הוא ניצול מידם כמו לעתיד, מכל מקום יש בו הצלה בכח שיוכל לדחות אותו כובד המעיק לנפש ומונעו מקבלת עול מלכות שמים באמת, וכשמקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה אז ממילא מעבירין ממנו אח"כ עול מלכות ועול דרך ארץ לגמרי, וזהו מצד התפשטות שהוא שעבוד כל שבעים אומות שמהם השתעבדות כל שבעים כחות הנפש, וראשיתם שהוא עמלק לא שייך שעבוד, כי השתעבדות הוא רק על ידי ההתפשטות שבפעל בהסתה לרע שמשתעבד לכחות דרע, אבל כח עמלק אינו אלא לקרר ולהסיר שעבוד הלב לאביו שבשמים, ודבר זה הוא כח היצר המתגבר בכל יום תמיד על האדם עד שאין אדם צדיק בארץ וגו', שכמעט אין שום בריה ניצול מזה בעולם הזה שלא יעברו עליו שעות או רגעים שהוא מתרפה בהם ממלאכתו מלאכת שמים בעבודת הש"י, וזהו רפידים שהיה אחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף דראתה שפחה כו' (מכילתא סוף פרשת בשלח) שהגיעו למדריגת נבואה, ועם כל זה אין האדם עומד על מדריגה אחת, דרק מלאכים נקראים עומדים שאין להם בחירה וכל אחד הוא עומד במדריגתו שנברא ונוצר ולא ישתנה, מה שאין כן האדם שהוא בעל בחירה הוא הולך תמיד ממדרגה למדרגה ואין עומד אפילו רגע אחת במדריגתו הקודמת ממש בלא שינוי, והילוך זה אינו אלא מצד הבחירה, דהיינו מצד כח היצר שיש בו לבחור ברע והוא גובר עליו ובוחר בטוב, דזהו כל ההבדל שבין בני אדם למלאכים שאין להם יצר רע על כן אין להם התעלות מדריגה, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול שכמו שהוא הולך ממדרגה למדרגה כך היצר מתנגד נגדו ממדרגה למדרגה זה לעומת זה, והוא נוצחו בכל מדרגה ובזה הוא מתעלה, ומכל מקום עד שהוא נוצח הרי יש הסתה קודם אלא שהוא נלחם נגדו וכובשו, דאם לא כן מהו הניצוח, ורק כשלבו חלל שאין לו יצר רע אין כאן הסתה ולא שייך עוד ניצוח: