מחשבות חרוץ פרק ט״ז, ב׳

וזה שאמר ויזנב וגו' ודרשו רז"ל חתך מילותיהן כו', כי השם יתברך נתן ברית חותמו באבר זה שהוא מעיד עליהם שמלא קדושה, דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים היינו גם מי שלמראית העין אינו כן האמת הוא כך, ואומות העולם אין יכולים להבין זה, וכמה שכתוב בבלעם דעל דבר זה נסמית עינו אמר מי שהוא קדוש כו', כי לא יכול להבין כלל שיהיה בזה קדושה, ובפרט שרואה שגם הם מתכוונים להנאת עצמן, ועל כן אמר טול מה שבחרת, היינו ראה דאותם הנחשלים כל כונתם לתאוה והנאתן, וקיטרג בזה כלפי מעלה לומר ראה מה שבחרת והרי אתה שונא זימה, ונודע דבלעם ועמלק מחוברים יחד ומדרגא אחת בסיטרא דרע, כי עמלק הוא הראשית והכתר דקליפה, ובלעם שאמר על עצמו יודע דעת עליון הוא נגד הדעת דקליפה, וידוע דכתר ודעת הכל אחד זה בחיצוניות וזה בפנימיות, ועל כן פירש"י פרשת תשא דדעת הוא רוח הקודש, והמשכת רוח הקודש הוא מהכתר עליון שלמעלה מהחכמה שהוא השגת אדם, וממשיכו להפנימיות בחיבור חכמתו ובינתו שבמוחו ולבו, ומשם הוא התפשטות כל כחות הפעולה אח"כ כנודע, ובקדושה הם משה מלגאו יעקב מלבר (תקוני זוהר תיקון י"ג), דמשרע"ה הוא הדעת דקדושה וזהו והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כי הרמת כח הדעת הוא כאשר מגיע לשרשו, וגבר ישראל היינו כל קומת התפשטות הכנסת ישרא לכי נמחה השורש מעמלק, ובמשנה סוף פרק ג' דראש השנה וכי ידיו כו' אלא כו' ע"ש, פירוש מסתכלין כלפי מעלה היינו להדתבק בשרשם בכ"ע, ומשעבדין לבם שממנו תוצאות חיים וכל הכחות המתפשטות והוא על ידי הדעת אותו ית', וזהו סילוק הקירור והעצלות מלב ובזה מתגברין, ואין והיה אלא שמחה בכל מקום וכ"א והיה בהניח וגו' תמחה, דמחיית עמלק וההתגברות כנגדו בא על ידי שמחה של מצוה, שבזה הלב מתמלא חשק וזריזות שהוא היפך העצלות המביא עצבות, וזהו שמחת פורים שעושין שמחה של מצוה לעורר כח הניצוח לעמלק כמו שהיה בימים ההם בזמן הזה, וזהו בהניח בעת הנייחא שהלב מלא שמחה אז תמחה בפעל, ובכל דור ודור צריך על כל פנים זכירה בלב, וזהו העצה נגד כח עמלק שהוא שורש קירור הלב טוב דיהדות מחימומו בעבודת הש"י, שיזכור שזהו ענין עמלק ובזה נחלש כחו, כי כל זכירה הוא העלאת הדבר לשרשו והתחלתו כמו יום הזכרון דהרת עולם, כי הזכרון הוא שמזכיר ומצייר הדבר עתה ממש כמו שהיה אז:

מחשבות חרוץ · פרק ט״ז, ב׳

על המקור הזה