מחשבות חרוץ · פרק ט״ז, א׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ענין מצות זכירת עמלק דהמחייה הוא בהניח, ומה תועלת בזכירה עתה בגלות, על דרך הפשוט ידוע מה שנאמר אשר קרך שקירר בפני אחרים, כי אחר נסי מצרים היו כל אומות יראים ליגע בישראל, עד שבא הוא שהיה ראשית גוים וקיררה שזהו הראשית דעצת גוים לקרר הדבר, ועל דרך ששמעתי בשם איש קדוש דזהו עצת נחש הקדמוני שפתח באף דתחלת הסתתו לאדם לומר אף כי אמר אלקים כו', רצה לומר מה בכך ושלא לירא כל כך מזה אף כי אמר וגו' ולקרר הפחד מהש"י, וזה שאמר בעמלק ולא ירא אלקים, וידוע דכל מלחמת אויב החצון נמשך ממלחמת אויב הפנימי, וכפי הכבישה ליצר כך הכבישה לאויבים, ובמתן תורה שנעשו חרות מיצר רע נעשו חרות משעבוד מלכיות דהא בהא תליא, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות זה נמשך מזה וזה מזה, ותחלת המשכת עצת גוים ללב איש הישראלי, אינו בסילוק פחד השם יתברך לגמרי לעבור עבירה דזה לא ישמע מיד, רק ההתחלה והראשית הוא לקרר חום שבלב יהדות לעבודת השם יתברך ולמעשה התורה ומצות, ואינו מסית לבטל לגמרי רק לקרר חומו, ואף כי אמר אלקים וצריך לשמוע לו משים עצלות וכובד בלב להסיר חום הזריזות, וזהו אשר קרך שהכניס קירור בלבך, ותחלת פגיעתו בנחשלים אותם העצלים בלאו הכי שאין מזדרזים כל כך לילך בשוה עם כל המחנה ואותם תופס ברשתו לגמרי, ואח"כ מכניס העצלות ועייפות ויגיעות בכל המחנה, כמו שנאמר ואתה עיף ויגע רצה לומר ע"י עמלק שקרך, וזהו אשר עשה לך למעמקי לבך ופנימיותך, ואח"כ מסיר היראה לגמרי כפשטיה דולא ירא אלקים דקאי אישראל, ולפי שהוא בכח רשעתו הוא שגרם והכניס זה בלבם על כן אמרו ז"ל דבעמלק כתיב ולא ירא אלקים, כי מצד שהוא שרשו כך לא ירא אלקים היה יכול להכניס כן בלבבות דבני ישראל מצד יצר המסית, דהם שרשם אשה יראת ד' היא הכנסת ישראל רק מה שהיצר רע מכניס בתוכם מעצת גוים ומחשבות לאומים, וגם בכל נפש פרטי בכל דור ודור הוא כן. ההתחלה הוא הרישול בעבודת השם יתברך וצריך להתחזק בהתחלה, על דרך שאמרו (סוטה מ"ד ע"ב) תחלת נפילה ניסה שכשאובד זריזות לבו לעמוד בקשרי המלחמה ורוצה למלט נפשו להיות בשב ואל תעשה וחושב שימלט ואינו כן כי זהו ההתחלה לנפילה, וההתחלה הוא בעניני התאות ששם בלאו הכי כל אחד מתרשל קצת להיות בקדושה גמורה כיעקב אע"ה שלא נתכוון אלא להעמיד תולדות ולא נתחמם אלא לדבר מצוה ולשם שמים בלבד, ומה שאמר הבה וגו' היה רק זריזות דמצוה ולאו כל אדם זוכה לזה, וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פרשה י"ד) על פסוק בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים כו', והוא בא מעצלות העבודת השם יתברך והכנסת קדושת דברי תורה בלבו, וכמה שכתב רמב"מ סוף הלכות איסור ביאה דאין הרהורי תאות שולטים אלא בלב פנוי מדברי תורה, ומי שמחשבתו דבוקה באהבת התורה ודדי' ירווך לא יכנס בו שום תאוה לדבר אחר, וכמו שאמר בן עזאי מה אעשה שנפשי חשקה בתורה (יבמות ס"ג ע"ב), ולא יחשוק לשום דבר אם לא לקיים מצות התורה, אבל היצר הגובר בעטיו של נחש מכניס עצלות בלב מלהזדרז בדביקה וחשוקה להרהורי דברי תורה, ואז ממילא כשפוגע באיזה תאוה יצר הלב הרע מנעוריו חושק וחומד להנאת עצמו ועל כן התחלת הפגיעה דראשית גוים בלב היהודי הוא בכח זה:
נחלת הכלל · R' Zadok -- Machshavot Charutz

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך מחשבות חרוץ, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.