מחשבות חרוץ · פרק ט״ו, י״ז

וזהו המחלוקת דיהודה ויוסף וחלוקת מלכות בית דוד על ידי ירבעם מזרעו דיוסף, והוא מצד החסרון שבעולם הזה שאין אדם צדיק בארץ וגו', ולא היה עדיין אדם בתכלית השלימות להיות תלמיד חכם אמיתי וצדיק גמור באמת בתכלית השלימות רק כל אחד אחיד בתשע ספירות, ואמרו בתיקוני זוהר תיקון ע' דמאן דאחיד בתשע ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות, ומזה נמשכים כל מיני עבודה זרה, ובזה היה חטא ירבעם ושאר מלכי ישראל מזרעא דיוסף, ונמשך גם לבית דוד על ידי התחתנות יהושפט עם אחאב. כי באמת הכל כנסיה אחת וגוי אחד וחסרון שיש במקצת הוא בכולו, וזה גרם חורבן ראשון, עד שקמו אנשי כנסת הגדולה לתקן הכנסיה בביטול יצרא דעבודה זרה (יומא ס"ט ע"ב), ועל כן נקראו כנסת הגדולה שנתגדלה הכנסיה על ידיהם, אבל נשאר יצרא דעריות הגורם הפקרות ופריקת עול, ומזה נמשך המינות והצדוקים ומאן דנטיל מלכות בלא תשע ספירות כופר בעיקר, ובירור זה הוא בעקבתא דמשיחא דחוצפא יסגי (סוף סוטה) וחוצפתא מלכותא בלא תגא (סנהדרין ק"ה ע"א), היינו כופר בעיקר שהוא הכתר והמקור. ונתרבה האפקורסות בעוה"ר שהוא תכלית הרע הנמשך מצד החכמות הרעות שהם חיצוניות לחכמת התורה, שהוא תכלית הטוב דגנוז ונעלם בעולם הזה עתה שאין לנו שיור רק התורה הזאת, והכל בא מצד הפירוד והמחלוקת שאין הכנסיה שלימה בקומתה לגמרי עדיין, ועל כן אין שמחה שלימה בעולם הזה כמו שאמרו ז"ל על פסוק לשמחה מה זו עושה, ואסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה (ברכות ל"א ע"א) עד עת קץ אז ימלא שחוק פינו שתהיה השמחה מליאה ושלימה, ויש מזה הרגשה בעולם הזה בחג הסוכות שאז הוא זמן שמחתינו, ואז הוא המשכת שפע חיי עולם אחר שנכתבו ונחתמו בראש השנה ויום הכפורים לחיים, הגמר הוא בהושענא רבה יום שביעי דסוכות שהוא גמר ההיקף דז' פעמים חיים הכולל כל ה-י' פעמים חיים והוא יום ערבה שיש בו תיקון גם לפושעי ישראל שאין בהם לא טעם ולא ריח מצות, ומזה באים אח"כ לגמר השמחה שהוא שלימותה בשמיני עצרת שהוא נגד הצדיק כי טוב העצור מכל התאות, ושמחת תורה הוא הלקח טוב דתורה, והכל נגד יעקב אע"ה שהוא הכולל הכל ואחיד גם בב' הקצוות, ועל כן בו כלול גם בני ומזוני שזה קיום החיים וזה הקיום במין, ושניהם מסייעים לחיי עולם ובכלל חיי עולם גם הם, ואף הם נכתבים ונחתמים בראש השנה ויום הכפורים, והגמר ביום ערבה הה' ממנה שפע בני כנודע בסוד ה"א לכם זרע דמהה' המשכת שפע זרעא, וגם כפשטיה הזרע היא זריעת התבואה לפרנסה ג"כ נמשך ממנה, כי האשת חיל היא הנותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה, ואותיות ערב הם המשכת שפע החיי מכל הד' קצוות גם לעת ערב ולההולכים באפילה וברע, ועל כן אף על פי שהוא אחרון למועדות ולחשבון חדשים שהוא ללבנה, נקבע בתחלת השנה למנין השנים שהוא לחמה, כי מצד השם יתברך סוף מעשה הוא במחשבה תחלה, רק מצד המקבלים הוא בסוף כי הוא התכלית הכל: