מחשבות חרוץ · פרק ט״ו, א׳

השלשה רגלים הם הממשיכים כל מיני שפע לזרע יעקב, וכלל הצטרכות האדם הם שלשה דברים בני חיי ומזוני, בפסח על התבואה (ראש השנה ט"ז ע"א) הוא השפעת מזוני, וע"כ אז יש מצות דאכילה שאין כמוהם בכל השנה שום מצוה דאכילה שיהיה על כל אחד מישראל רק אכילת מצה דפסח, ובזמן שבית המקדש קיים גם אכילת בשר דקרבן פסח, שזהו כלל אכילת האדם בבוקר תשבעו לחם ובערב תאכלו בשר, וכל הסעודה נקראת על שם הלחם כמו שנאמר עבד לחם רב, על כן עתה בהלחם נכלל הכל, וחכמים הוסיפו היין דארבעה כוסות שהוא ג"כ במקום הבשר כי אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, (פסחים ק"ט ע"א) וכך נותנים ליעפי מלחמה לחם ויין, ואדם לעמל יולד כולהו גופי דרופתקי (סנהדרין צ"ט ע"ב) אלא שכל עמל אדם המשוקע בעולם הזה לפיהו למזוני. והמקבל עליו עול תורה להיות עמל בפה דדברי תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ, ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם, שיהיה לו בשר ולחם ויין בהרחבה כיד ד' הטובה והוא החרות מעבדות דעולם הזה . וזהו יציאת מצרים שגלו לשם על ידי המזון ומפני הרעב, וכל זמן שאחד מהשבטים קיים שהיו כולם זרע אמת לא יכלו להשתעבד בהם ולהעמיס עול מלכות ודרך ארץ עליהם, כי היה עליהם עול תורה, עד אח"כ שנשתקעו בקליפת מצרים שכל כח קליפה זו הוא לשקע האדם בעיני עולם הזה , עד שישכח וישתקע ממוחו ולבו שום מחשבה לטוב כמו שאמר פרעה תכבד העבודה וגו' ואל ישעו וגו', וביציאת מצרים יצאו לחרות מהשתעבדות העולם הזה , ויש בכח נפש איש היהודי מהיום ההוא והלאה לשהליך מעליו כל טרדות העולם הזה ולצאת משיקועם, ולפי שעיקר הטירדא הוא על ידי בקשת המזוני ע"כ הוא מצות מצה שיש בה כח המן כמו שאמרו ז"ל דבצק שהוציאו ממצרים היה בו טעם מן, והוא הלחם מן השמים בלי שום עמל וטורח כלל, וכן הוא השפעת כל מזון עוסקי התורה בעולם הזה כמה שכתוב (מכילתא סוף פרשת בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, ובילקוט (בשלח רמז רנ"ח) דהמן היה יורד בגובה מהלך אלפיים שנה, ונראה לי דהכוונה על שני אלפים תורה דכך נקצב שני אלפים לתורה, ואף שעבר יותר הוא לפי שיצאו מה שיצאו (תנא דבי אליהו רבא ריש פרק ב'), רצה לומר אותם הנפשות עצמן שכבר יצאו חזרו ונתגלגלו שנית, והדור ההולך הוא עצמו הדור הבא ע"כ לא באו בחשבון שנים ולעולם אין שם אלא שני אלפים שנה, והמן ירד בגובה כזה להיות משפיע מזוני לכל השני אלפים שנה, וההשפעה יורדת בפרט בכל שבוע על ידי האכילות דשבת שהם זכר למן כמשאז"ל כי גם בהם יש טעם מן, וזהו הקדושה דקבוע וקיימא מצד הש"י, ובכלל לכל השנה על ידי ישראל דמקדשי בהשתדלותם הוא בפסח, וזהו נגד אברהם איש החסד שהאכיל לעוברים ושבים ופירנס לכל באי עולם: