מחשבות חרוץ · פרק ט״ו, ב׳

ואז מתחילים ספירת העומר שהוא לזכך קדושת היסוד דרגא דיוסף המשביר בר וכילכל ופרנס לאחיו ולכל העולם כולו, והוא תחלה לעבד נמכר ולמצרים בהשתקעות העול, ואח"כ זכה לצאת מבית האסורים למלוך שהוא תכלית פריקת העול דעולם הזה , ולא כמלכי אומות העולם דמלך לשדה נעבד שגם הוא תחת העול דעולם הזה , אבל הוא השדה היה נעבד לו וכל מצרים וגם אדמתם היו נעבדים, וזכה הוא להיות הצנור המשפיע מזוני לכל באי עולם, והעומר הוא של שעורים שהוא מאכל בהמה, ודוגמת מנחת סוטה שלפי שעשתה מעשה בהמה קרבנה כו' (סוטה ט"ו ע"ב) שמקרבת נפש בהמיותה להש"י, וזנות וכל קלקול הברית הוא מעשה בהמה, והתיקון הוא בקרבן עומר שמקריב כל כחות הבהמיות שלו ג"כ להש"י, ואז מתחילין לספור הימים לזמן מתן תורה שבו נעשים חרות מיצר רע וממלאך המות, ולא כתיב בו חטאת כי אין שם עוד חטא כלל, ונצרף גם מעשה הבהמיות שלו במ"ט ימי הספירה להיות מזוקק שבעתים ונזדכך קדושת היסוד ברית קודש, ואז זוכה על ידי קדושת חג השבועות לשפע בני, דבעצרת על פירות האילן (ראש השנה שם) והאדם עץ השדה וזוכה להשפעת פירות למינהו, ונקרא עצרת לשון עצירה וקליטה שאז הוא קליטת הזריעה שבפסח, דאז היתה התחלת ההשפעה דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא וזוה"ק בשלח), אבל היה דרך ראיה לבד ולא בקנין. כי עדיין לא נקלט הקדושה להיות קבוע וקיימא בלב כן לעולמי עד שלא ימוט, רק השגה לפי שעה, וכן כל שפע מזוני הוא השפעה לשעה שיש בו חיי שעה ואח"כ חוזר לרעבונו, מה שאין כן בני הוא הקיום במין לעלמי עד על ידי האשה שהתקין לו בנין עדי עד, וזהו מתן תורה שנמשלה לאשה טובה כמה שכתוב בפרק הבא על יבמות, ואין אשה אלא לבנים (כתובות נ"ט ע"ב) הם תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, שכל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו (יבמות ק"ט ע"ב), שזהו כלל התורה כולה שבכתב ובעל פה לימוד התרי"ג מצות בכללן ופרטיהן ודקדוקיהן, ונקראת התורה חיי עולם ותפלה חיי שעה בפרק קמא דשבת (י' ע"ב), שכל הבקשות דתפלות שמונה עשרה המכוון בהם בקשות דלשעה, אפילו בקשת הדעת ותשובה וכדומה הכל הכונה לצורך השעה דעל כן מתפללין שלש פעמים בכל יום, ואיתא בזוהר לבושין דתקינת בצפרא לא תקינת ברמשא, שאין דומה תפלה לחברתה, והיינו כמה שנתבאר כי כל אחת בקשה כפי השעה, כי עיקר הבקשה והתפלה היא היוצאת מעומקא דלבא, והוא כפי השגת הלב באותה שעה, ודרך משל בדעת מה שאצל זה נחשב דעת עמוק עד שצריך תפלה מרובה לזכות לו, אצל אחר הוא דבר פשוט בתכלית ואין מבקש על זה רק על דעת העמוק הרבה יותר מה שזה אין משיגו כלל לבקש עליו, וכך אצל אדם אחד גם כן בחילוף הזמנים כי לא כל העתים שוים, ועל זה נאמר יודעי בינה לעתים כי לא כל העתים שוים להבינה שבלב שממנה התפלה שהיא מדרגה אחרונה שבעשר מדרגות ההשתלשלות הנקרא עת. שהיא תחת העת והזמן והוא העת לעשות לד' ובה עת לכל חפץ והכ"ח עתים כנודע בזוהר ובת"ז בכ"ד, מה שאין כן התורה למעלה (מן) הזמן ואינה תחת השמים רק למעלה מהשמים, וכמו שאמרו ז"ל (קהלת רבה) על פסוק תחת השמש שהיא למעלה מהשמש שממנה המועדים ימים ושנים והזמן, כי הוא קדמה לבריאת העולם שאז התחלת הזמן. ועל כן כל עניניה ומצותיה קיימים לעולמי עד ואין להם שינוי, אף על פי שיש עת לעשות לד' הפרו תורתך, ההפרה הוא תחת הזמן ולצורך השעה כאליהו בהר הכרמל, וכשתעבור השעה ישוב משפט התורה לאיתנו, כי גוף התורה הוא חיי עולם דקבוע וקיימא שלא תשתנה, והיא הנותנת חיי עולם לאדם וכמה שכתוב דהעוסק בתורה טל תורה מחייהו: