מחשבות חרוץ · פרק י״ד, ו׳

וזהו דישראל מונין ללבנה (סוכה כ"ט ע"א) דלית לה מגרמה כלום, כך כל מקום שנאמר דך מך וכו' בישראל הכתוב מדבר, (בראשית רבה פרשה ע"א) שהם מכירים דלותם דלית להו מגרמייהו כלל, ואפילו הוא מרבה עבודה והשתדלות כל מה שמוסיף בעבודה והכרת אלקותו ית', מוסיף בהכרת שפלות ופחיתות עצמו, וכמה שכתוב במשרע"ה דלא קם כמוהו והי' גדול מכל היה עניו מכל האדם, וכן איתא (חולין פ"ט ע"א) נתתי גדולה לאברהם אמר אנכי עפר ואפר, אבל אומות העולם הם מגדילים עצמם שמונין לחמה דאכיל דיליה דאומרים כחי ועוצם ידי עשה, כי הם נפרדים מהשם יתברך וחושבים עצמם לנפרד שהוא פעולת עצמם, וכשאני לעצמי מה אני ועל כן אין להם כלום על האמת, דאין אמת אלא השם יתברך שנקרא אלקים אמת, וכן בני ישראל הדבוקים בו הם זרע אמת, ועל כן אף על פי שדלותי לי נאה להושיע (פסחים קי"ח ע"ב), כי השם יתברך אוהב עניים ואני ד' את דכא ושפל רוח, דמי שמכיר דלותו פונה אל השם יתברך ומיד השם יתברך מושיעו כמו שנאמר פנו אלי והושעו, ובני ישראל לעולם הם בתכלית הדלות ומכירים דלותם במעמקי לבם, ועל כן הגם שהם דלים מן המצות השם יתברך נקרא עוזר דלים, וזהו האוצר של מתנם חנם שנותן ממנו לכנסת ישראל שהם דלים דלית להו מגרמייהו כלום, וכך משפט מדת החסד דכך דרכו דגומל חסדים דרדיף בתר דלים (שבת ק"ד ע"ב) ונותן רק למי שהוא חסר ולא למי שיש לו שאין צריך, ועשו אומר יש לי רב ואינו חסר, מה שאין כן יעקב אע"ה אומר יש לי כל היינו ההתכללות דדבוק בהש"י הכולל הכל, ולפי שאין לו רק מה שהשם יתברך נותן ממילא יש לו כל דכלום חסר מבית המלך, ובמתנות לאביונים דפורים שהוא לכל מי שפושט יד, מעוררים מדה זו למעלה כטעם ד' צילך להיות השם יתברך משפיע לכל מי שפושט יד, ובלבד שיפשוט היד והם זרע ישראל לבדם שהם האביונים שנפשם צמאה וכמהה לישועת הש"י, ובזה מתגלה האור המבדיל בין ישראל לעמים, דאפילו אביוני עמך ואין עני אלא בדעת (נדרים מ"א ע"א) מאחר שהשם יתברך נותן להם הרי נתינתו הוא כיד המלך מלא עומסו, והם מתמלאים מכל טוב כלבנה במילואה, ועל ידי זה זוכין ליקר אלו תפילין שבראש שהוא הקשר האמיץ שבינם לאביהם שבשמים, עד דראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, דיתגלה לעין כל דגם כל מעשינו פעלת לנו, ואפילו המעשים שהם למראית העין לא כן יהיו כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית (שבת פ"ט ע"ב):