מחשבות חרוץ · פרק י״ד, ג׳

והק' דיעקב היא רומזת לקדושת המדות, וכמה שאמרו בהבונה ק' קדוש, כי בהתפשטות המדות שהם הענפים הנמשכים מהלב ולב האדם עקוב אחר שהשליט אדם הראשון בחטאו היצר רע על מפתחיו, צריך שמירה יתירה בהתפשטותם שלא יפגע בהם מנוול זה, ועל זה נאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וגו' דהוא לשון עקבה ורמאות, ובאמת שורש יעקב הוא בתמימות רק דעם עקש יתפתל והוא אחיו ברמאות, והעקבה שלו שבלב הטוב הוא רק נגד עשו להערים ולקלוט ממנו כל שמץ קדושה, ושלא להניח שום התפשטות ואחיזה לרע בנגיעה אל הקודש, וזהו קדושת אות הק' שהוא דוגמת הה' אלא שהוא עקומה, שהה' [ראשונה דשם הוי'] רומזת אל הלב הטהור, והק' רומזת ללב האדם העקוב, וזהו מצד ההתפשטות במדות ששם מתגלית העוקם, כי בשם הוי' ב"ה שהוא שלימות צורת האדם שיתגלה לעתיד התפשטות המדות הם בקו ישר שהוא הו', וזהו מדת האמת ליעקב שהוא מצד עצמיותו בתמימות, אבל מצד העולם הזה שיש מציאות רמאות וצ"ל אחיו של רמאים ברמאות, אין האמת נגלה כלל כי הוא עלמא דשקרא השולט בימי עולם הזה שהם עד ארגיעה, והו' נעלם לגמרי ומתגלה תמורתו הק' שהוא עוקב הלב, אבל הוא מוגדר בקדושה וכולו קודש לד', ואח"כ כשבא לסוף מעשה הוא הגדרת הב' שבו התחלת התורה המגדרת לאדם, דוגמת העולם המוגדר משלש רוחות דרוח צפוני פתוח דומה לב' (בבא בתרא כ"ה ע"ב), כך הגדרת האדם אי אפשר להיות מוגדר לגמרי כי יש שם צד משכן הצפוני אשר רק לעתיד ירחיקו מעלינו, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה וגו' דבמעשה יש טענה על כל אחד, אך מכל מקום די בהגדרה של שלש רוחות להיות נחשב מוגדר מצד האדם שאין יכול יותר, ואח"כ הקב"ה עוזרו ובא לבירור דיעקב אע"ה מטתו שלימה ואין בו פסולת כלל, שהיא הה' דשם הוי' הרומזת לשלימות הכנסת ישראל שיתגלה לעתיד, והתורה מסיימת בל' שהוא ו' על גבי כ', והו' הם הששה קצוות, והמדות הנמשכות ממדת אמת ליעקב הוא פורח באויר על גבי הכ', שהוא דומה לב' ג"כ מוגדר משלשה צדדים רק שהוא בעיגול ואין לו קצוות וזויות ובזה החלל מתמעט דדל מורשא דקרנתא, וההגדרה מתצמצמת יותר ומתחברת אחר השלמת כל התורה כולה כשקיימה כולה הגדרת המעשה בתכלית השלימות, כפי כח האדם עם שלימות המדות. כפי מה שהם בעצמיותן ואמיתותן בפנימיות הבלתי מתגלה בעולם הזה עדיין בקביעות רק פורח באויר, ואחוזים זה בזה שהמדות דאמת ליעקב שאינו נגלה עדיין בפעל בעלמא דשקרא, מכל מקום ניכרת השפעתן בכלי המעשה שעל פי הגדרת התורה דכתיב בה אמת (עבודה זרה ד' ע"ב), ובהתפשטות הרע דעמלק התגלות הלב עקוב שלו הוא בכלי המעשה, דפושט טלפים כחזיר ומראה עצמו קדוש וטהור והכל בעקבה ורמיה, וזהו הק' שהוא אצלו האחרון מארבעת כחות התפשטותו, והוא כקוף המתדמה לאדם כך הוא רוצה להתדמות במעשיו, ולהתעטף בטליתו לישב אצל יעקב אע"ה כמו שאמרו ז"ל על פסוק משם אורידך נאום ד'. אבל המדות דסטרא אחרה הם רמיזות שם בעולם התמורות באות הל', שהו' פורחת באויר ואין לה על מי לסמוך כלל רק על העוקם שלמטה, שהוא שם דוגמת העוקם שבאות הק', שהוא מה שרוצה להעקים עצמו ולהדמות לאדם, אבל הוא רק מצד הדמיון דלשון שקר שעד ארגיעה, ואח"כ כשנחפשו עשו ונבעו מצפוניו שאין תוכו כברו אין לו עוד סמיכה, והוא נופל ונשבר דשם דוחו פועלי און נפלו ולא יכלו קום, וזהו הנחשא דפרח באוירא שרי בחבורא וסיים בפירודא, דסופו שיתפרדו כל פועלי און, ומתדמה לקדושה להיות מוגדר משלש רוחות אלא שבצפוני הפתוח הוא מתפרד ונופל, כי אין הגדרתו על פי התורה שהוא על פי האמת המתחלת בב' ומסיימת בל', רק הגדרה של שקר הרוצה להתדמות לאמת מתחלה במדות ואח"כ במעשים, והכל שקר שאין לו רגלים ועמידה של קיום כלל: