מחשבות חרוץ · פרק י״ג, ז׳

והטחול מכביד על האדם כי כל הכובד והעצלות שבאדם לתורה ומצות בא מעמלק שמכניס הרהורי ליצנות ללב, ועל ידי זה הלב מתרפה ומתעצל מהשתדלות בתורה ועבודת הש"י, ותחלה הוא פועל בלב ואח"כ הוא בא ונלחם, כמדתו של יצר הרע יורד ומסית עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה (בבא בתרא ט"ז ע"א), וכך ברפידים שרפו ידיהם מדברי תורה (בכורות ה' ע"ב) דדבר זה בא להם מצד השורש עמלק שהיה מצוי בעולם, והם לב העולם וכל מה שיש בעולם מצד העירוב דטוב ורע היצר רע מכניסו גם בלב איש הישראלי, וצריכים לנצחו ואז ינוצח ויכלה אותו כח הרע שבעולם בפועל ג"כ, והם שלא נצחוהו ורפו ידיהם שנכנס בלבם כובד ועצלות מיד ויבוא עמלק להלחם בפועל, וידי משה ג"כ כבדים כי הכובד שבלבבות דבני ישראל ע"י העכירו דטחול המכביד, פעל ג"כ כובד למשרע"ה שהפרנס לפי הדור (ערכין י"ז ע"א) וקלקולי הדור גורמים איזה קלקול לפרנס ג"כ, אלא שבו לא הגיע הכובד ללב כלל רק לידים ואיברי הפעולה הגופניים, שמצד הגוף שהוא גופני היה לו קצת שייכות וחבור לעולם הזה הגופני והיה כאשר ירים משה ידו והתחזק נגד כח עמלק המכביד וגבר ישראל, ואמרו ז"ל (ר"ה כ"ט ע"א) וכי ידיו של משה כו' אלא בזמן שישראל כו', ועדיין קשה אם כן לא היה לקרא לתלותו בידי משה, אבל באמת ישראל כפי מדרגתם אז שזה קרוב שיצאו מזוהמת מצרים ועדיין לא קבלו התורה ולא הטהרו לגמרי בספירת נקיים דמ"ט ימי הספירה, כאשר התעורר כח עמלק שהוא התעוררות כחו המכביד הלבבות דבני ישראל בתוקף היצר, לא היה כחם יפה נגדו רק על ידי סיועת משרע"ה דדור לפי פרנס ג"כ, כי הוא יכול להכניס ג"כ רוח התעוררות לטובה בלבבות בני דורו, וזהו אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (קדושין ל' ע"ב), והעזר הוא לפעמים על ידי אחרים ובפרט על ידי פרנס הדור שהוא לב הדור וממנו תוצאות חיים לכל דורו, וע"כ כאשר משרע"ה התגבר נגד כובד שבא לידיו וכחות הפעולה שלו, גרם ג"כ התגברות ללבבות דבני ישראל להסתכל כלפי מעלה ולשעבד לבם לאביהם שבשמים, וע"כ נצטוו בזכירה ענין עמלק, כי זה כל ענין עמלק להכניס כובד ללב על ידי הרהורי דברים בטלים של ליצנות וכדומה המשכיח הכל ובזה מתרפה מכל טוב, ועל ידי זה ממילא נעשה הראשית דגוים שהוא ההכנה להיות מוכן להשתקעות של כל מיני רע שבכל שבעים אומות, מאחר שמפנה לבו לבטלה ונתרוקן מדברי קדושה, ובהתעוררות הזכירה לבד די למחות זכר עמלק שכשזוכר ענין זה כבר נסתלק השכחה. וכן המן טען ישינים הם מן המצות ושינה זו שהוא העצלות והכובד מהשתדלות, בא ג"כ מכחו ואותו כח בעצמו שהיה תחלה יורד ומסית אח"כ הוא עולה ומקטרג, וזה ענין נטולי טחול דבן כוזיבא שלא יכביד עליהם דחשב שבזה ינצח עמלק למחותו מן העולם לגמרי, כי חשב דמצד הקדושה הטחול כלול בכבד, ומה שנפרד לשנים הוא רק מצד הסטרא דרע שבו, וחקיקת כפות הרגלים הוא ג"כ מצד דרגליה יורדות מות, והם העונות שאדם דש בעקביו הבאים מצד השכחה והעצלות והעדר הזריזות, וטעה ג"כ לחשוב דהתיקון להסיר זה לגמרי דחשב שבאמת זה מכלל מותרות הגוף דסופן לאבדון, עד שאמרו לו חכמי ישראל שעושה ישראל בעלי מומין, כי חס וחלילה שברא השם יתברך דבר אחד לבטלה והאלקים עשה האדם ישר והכל לצורך קדושה. ואם יחסר דבר הוא בעל מום וחסר ממה שראה השם יתברך בחכמתו שהוא ראוי לצורת האדם, וכל הכחות שבו כולם יש בהם צורך לכבוד שמים דכל פעל למענהו לקילוסו, ואדרבא במקום שאצל אומות העולם הוא תוקף הטומאה אצל בני ישראל הוא תוקף הקדושה: