מחשבות חרוץ · פרק י״ג, ה׳

וע"כ נאמר שם על ידי השם יתברך עצמו ג"כ ולשרה בן ייחסו לנוקבא מצד זה, והיא הכחישה כי יראה, וחלילה לה לדבר שקר וכל שכן לפני השם יתברך שידעה שהוא בוחן לבות, וגם עיקר הצחוק היה בקרבה ולא נודע לבריות רק מה שהשם יתברך גילהו לאברהם ואיך תכחישו, רק הכונה שהיא התנצלה לומר לא צחקתי דרך מלעיג ובלתי מאמין כלל, אלא כי יראה ומצד היראה שמא לא תוכל להשתדל בעבודת השם יתברך כפי הראוי להבטחה כזו הוא שצחקה, וכן היה האמת כדעתה, אבל מכל מקום נחשב זה הכחשה כלפי השם יתברך שהוא היודע מעמקי לבה וידע שלא היה לה לירא מזה כפי תוקף אמונתה, אלא שהתעוררות מדת הצחוק והתפשטותו עד סטרא דרע ורגלין היורדות מות לליצנות והלעגה הוא שגרם לזה, ע"כ אמר לא כי צחקת שהצחוק והתעוררותו הוא היה הגורם זה לא היראה, ואחר שנולד יצחק ונתפשט הצחוק בכל העולם דכל השומע וגו', אז תיכף נתפשט בכל סטרין עד שסטרא דרע קלט את שלו, ונאמר שם מיד אחר שנגמל יצחק שהוא כשנתפשט מדת עצמיותו ונפרש משדי אמו מלהיות גדל עוד על מדת אבותיו, אז ותרא שרה את בן הגר וגו' מצחק ודרשו רז"ל בבראשית רבה (פרשה נ"ג) אין מצחק אלא עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים, והם שלשה מיני צחוק נגד הג' דעולם שנה נפש הנזכר לעיל, גילוי עריות הוא עם בריותיו, ושפיכות דמים הוא על בריותיו. ועבודה זרה הוא דוגמת טחול שבנפש הכוללם יחד זכר ונקבה, שזהו שורש האל זר שבגופו של אדם שהוא שורש עמלק הראשית גוים שכלול משניהם, דאופיי' של כלל האומות וכל מיני רע שבעולם שרשם בכעס ותאוה שעליהם אזהרת לא תרצח ולא תנאף, ושורש שרשם הוא אנכי ולא יהיה לך כי על שניהם מצינו בדברי רז"ל שמביאים לעבודה זרה, על כעס בשבת ק"ה ב' גבי שובר כלי בחמתו כך דרכו של יצר רע כו' עד כו', וכלשון זה ג"כ גבי תאוה בריש פרק כל היד וכן איתא בסנהדרין (ס"ג ע"ב) לא עבדו עבודה זרה אלא להתיר עריות, ותיכף אמרה שרה לא יירש עם בני עם יצחק דייקא, שאף על פי שהוא הביא הצחוק לעולם ומחמתו היה, הרגישה מיד שצריך להפרידו ולהבדילו שלא יהיה לו שום התחברות ושייכות עמו, כי הוא אין לו שייכות לצחוק זה דרע כלל, כי הוא עורר בעולם רק הצחוק שמסטרא דקדושה לבד, אלא שמצד ההתשפטות דטוב ורע בעולם מחטא אדם הראשון בכל דבר שמתגלה הטוב מיד מתגלה גם הרע שלעומתו: