מחשבות חרוץ · פרק י׳, א׳

ענין הספירה שתלה הכתוב בפרשת אמור במחרת השבת וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד ממחרת השבת השביעית וגו', ומפי השמועה וקבלת רז"ל (מנחות ס"ה ע"ב) ידענו דשבת קמא רצה לומר יום טוב, וצריך טעם למה קרייה כאן שבת ונתן מקום לצדוקים לטעות, וכל שכן דקשה אשבת תנינא דצריך לומר דפירושו שבוע והוי ליה למימר השבוע שלא לטעות, אבל הכתוב גילה בזה סוד הספירה שהוא כספירת נקיים דאשה כמה שכתוב בזוהר וברע"מ פרשת אמור צ"ז ב', ובפסח פסקה הטומאה עיין שם ועל כן צריך לומר ממחרת הפסח כז' נקיים דאשה דצריך הפסק טהרה ביום הקודם, וידוע קדושת שבת הוא קבוע וקיימא מה שהשם יתברך מקדשו ואין תלוי בהשתדלות אדם כלל, ויום טוב דהוא מה דישראל מקדשי היינו בהתחלת האתערותא דלתתא בפתיחה כחודה של מחט, אבל מכל מקום גם הוא עיקר קדושתו מה שאחר שהאדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה (כמה שכתוב יומא ל"ט ע"א), וע"כ נקרא ג"כ שבת על שם השביתה וביטול ההשתדלות בפעולת אדם רק מה שהשם יתברך מקדשו, והספירה היא השתדלות אדם הסופר אלא שכל השתדלותו רק בספירה לבד, וכמו באשה גוף הנקיות הוא מעצמו ומן השמים שנפסק נידתה וזוב טומאתה והיא צריכה רק לספור הימים הנקיים ולשום לב לדעת זה שכל יום הוא נקי בבדיקה וידיעה ברורה, וכך ספירת עומר מונין מיום הבאת העומר ראשית הקציר שהוא ראשית השתדלות האדם לקיום חיותו מביא הראשית להשם יתברך להכיר דהכל ממנו, וזהו כל פסיקת הטומאה מהאדם שהם הסטרא דמסאבו המשכיחים האדם מידיעת והכרת הש"י, ומיד שמכיר שהכל מהשם יתברך הוא יוצא מרשות הסטרא דמסאבו שהיא רשות החיצוני שהוא חוץ ומובדל מהדביקות בקדושתו ית' וכשמכיר רבונו הרי נכנס לרשות רבונו, ובפסח שהיה התגלות האורות נתבטלו אצלם כל כחות האנושי לגמרי וע"כ הוא יום טוב ויום השביתה, ולמחרתו שנעלם התגלות זה והתחילו בהשתדלות אדם דימי המעשה שאחר השבת ויום טוב הביאו העומר להכיר דגם כל ההשתדלות הוא מהש"י, וזהו המשכת הקדושה דשביתת יום טוב שהוא מסירת הכל להשם יתברך גם בימי המעשה דפעולת אדם, וזהו כל ימי הספירה שממחרת השבת שהוא המשכת קדושת אותו שבת דפסח, היינו הקדושה שבו מצד מה שהוא שבת ג"כ בקדושה שלמעלה דקבוע וקיימא לתוך כחות פעולות אדם שהם שבע כחות כל אחת כלול משבע כידוע שהם נגד שבעת ימי הבנין, דששה ימים הם ימי המעשה ממש וגוף הבנין ויום השביעי הוא השלמת הבנין שבו שבת וינפש כדרך השובת ממלאכתו ומושך נפשו אליו רוחו ונשמתו היא הנשימה אחר השלמת הפעולה ונפשו נוחה ממנה וזהו השלמתה, ונמצא השביתה הוא הכח האחרון של כחות הפעולה הבא בהשלמתה: