הכשרת האברכים · פרק ט׳, ה׳

נחזור להנ״ל ראשית דעת היא שכל זמן שלא נתרבה כל כך קדושתנו ולא נתגלה כל כך נשמתנו עד שיתבטל גופנו וכוחותינו תמיד אלי׳ ודוקא תמיד כמו אצל הצדיקים הגדולים אשר מאז, אז צריכים אנו להתבונן בכוחות גופנו ונפשנו ובהם ובטבעיהם בעצמם לשמש לשעבד על ידם אותנו ואותם לעבודת הקודש, עד שכלנו נתקדש. ועל זה מרמז הא שאיתא בספה״ק על הפסוק כי ממנו נקח לעבוד את ד׳, שאמר משה רבנו אל פרעה על בהמתם של המצריים. היינו שעם נפש הבהמיות בעצמה נעבוד את ד׳ ועוד נשמש בכוחותי׳ לטובה עכ״ל הק׳. איש הישראלי קודש הוא גם גופו קודש וגם נפש הבהמי׳ שלו קדושה מפני ששורשה היא מן פני שור שבמרכבה כנודע, והיצה״ר הוא המעקל ומשמש את כחות הקדושה האלו לרע, ועלינו רק להשיב אותם אל מקומם, מקודש הם באים ולקודש ישתמשו.