הכשרת האברכים · פרק ט׳, ד׳

ואגב אומרים אנו בזה שהמלמדים ומחנכים המדברים דברי מוסר עם תלמידיהם, אם מציירים הם בדבריהם את היצה״ר לגבור כל כך איום וכחו כל כך רב ונורא, לא טוב הם עושים בזה. כי כך טבע האיש, כשמציירים לפניו איזה איש לגבור נורא ורב כח, ידיו מתרשלות וכל גופו מתרופף לבלי התאמץ נגדו, ואז באמת האיש אשר נגדו מתגבר נגדו, לא מפני גבורתו של זה כך מפני חולשת עצמו. וכשהם מציירים את היצה״ר בכל כך גבורה רבה ואיומה אז מתרגל גופם של התלמידים להתרשל ולהמס בפניו, עד שבאמת נעשה גיבור עוד יותר מכפי מדת גבורתו אשר לו באמת. ולבבם לא ידאב אם ח״ו יכשלו מפניו כי יצטדקו לאמור ומה לי לעשות אם היצה״ר כל כך גיבור ורב ממני, ואף כשיגדלו לא יתאמצו להתגבר נגד כל גרוי של תאוה. נסה נא בחור ואברך לרקע ברגלך אחת על הארץ בשעה שיצרך מגרה אותך לאיזה נמוכיות ולגזור אומר, כן אני אומר, רק כתורה אעשה ולא כיצרי. ואז תוכח כי הרבה מגבורת היצה״ר רק דומי׳ ורמי׳, ורק מהתרשלות ורפויות עצמך היא ולא באמת, כדברי המדרש הנ״ל.